"הו שובלגרובר, קארמה זה עניין של מזל"

מותו המאסאים.

כבר כמה ימים שרציתי לכתוב פוסט על המעבר מרכב, לאופניים חשמליות. רציתי לספר כמה זה כיף, חסכוני, ונטול דאגות.

עד שגנבו לי אותם.

נראה לי שאין יותר יריקה לפרצוף מזה - לנסוע בשישי בערב לבקר חבר עם סרטן באיכילוב, לקשור את האופניים ליד המאבטחים בכניסה לביה"ח, לחזור ולגלות שגנבו את האופניים שקשרת עם מנעול ובריח ליד פאקינג מאבטחים, ללכת ברגל הביתה עם סוללה ביד.

הדיעה שלי לגבי האפריקאים ידועה - הם לא צריכים להיות פה. אבל זו הייתה דיעה רק ברמה התיאורטית, מקריאת מאמרים וסטטיסטיקות. עכשיו שיש להם עסק אישי מולי, אני מקווה שהם יפלו בטעות לאמבט חומצה. אני מקווה שיקרה להם מייקל ג'קסון, והם יגלו שהם לבנים, ושיגנבו להם את האופניים כי הם לבנים.

הסטטיסטיקה של הגניבות כזו מטורפת. אצלי, זו הפעם הראשונה שקשרתי את האופניים האלו בתל אביב, מחוץ לזוית הראייה שלי, והן נגנבו. אני מכיר אנשים שבשנה החולפת גנבו להם את האופניים כבר 4 פעמים. זה טירוף.

היום בבוקר הלכתי לתחנה המרכזית, לנסות לראות אם האופניים שלי מוצעים למכירה. יש שם המון אופניים טובות, אבל שלי (או חשמליות) אין, כנראה כי הם נחטפות מהר. עכשיו אני טיפה מריח כמו תחנה מרכזית. בדרך הספקתי לראות נרקומנית ערומה משתינה על הרצפה באמצע הרחוב, מה שהוציא לי את החשק לעשות פיפי לאיזה שבוע. ולהיות נרקומן.

עכשיו אני קצת אובד עיצות. האופניים שקניתי היו ממש יקרות, והן היו שוות את זה. אני לא יודע אם אני רוצה לקנות כאלו שוב, לקנות משהו ביד-שניה, לקנות משהו חדש אבל אחר...

אין לי אסטרטגיה בכלל, ואני שונא את זה.

פרנציפ אני לא נוסע לעשות טרקים באפריקה הקיץ.

שובלגרובר