"הו שובלגרובר, אתה מוזר"

אני מוזר? לא אני לא.

אני מניח שאת הזמן שעבר אפשר לחלק לשני חלקים:

החלק הראשון (ידוע גם כחלק שמגיע לפני החלק הבא).

החלק השני (ידוע גם כחלק הבא שמגיע אחרי החלק הראשון, שידוע גם כחלק הקודם לחלק השני).

המאפיינים העיקריים של החלק הראשון הם הדמעה, הכנף ותשתית תלמודית.

המאפיינים של החלק השני הם התחתונים של האישה מהשיר "תני לי לישון לך בתוך התחתונים" (ידועה גם כזו עם התחתונים הענקיים, ברידג'יט ג'ונס).

החלק הראשון מתחיל בתחילתו, אי-שם בתחילת החלק שמגיע לפני החלק השני, הלא זה יום חמישי, מפגש הפסיכומטרי האחרון. את האמת, אפילו את עצמי הצלחתי להפתיע. המורה כמעט נפל מהרצפה כשלבסוף החלטתי להתוודות בפניו שמתחילת הקורס לא תירגלתי כלום, ועדיין קיבלתי ציון כזה (אני מתלהב? מה פתאום, יש לי סיליט). אני חושב שעכשיו באמת כדאי שאני אתחיל ללמוד. הכי מלך זה פקולטה שקיבל 76 וזה עוד אחרי שהמכונה לא קלטה לו 32 שאלות כי הוא לא סימן את התשובות חזק מספיק. זה כאילו שהוא לא עשה יותר מפרק שלם, והוא עדיין קיבל ציון סביר.

דבר שגרם לי להרגיש ממש מוזר - לפני כמה שיעורים המורה של הפסיכומטרי אמר לנו ש"תמיד עדיף להחזיק במארבים בקבוק פריגת ולא קולה, כי הפקק של זה גדול יותר". הכיתה צחקה מעט מהאימרה הזו, אבל אני לא כל כך קלטתי את הבדיחה. לאחר כמה דקות של חשיבה מאומצת, פיתחתי לי תאוריה משביעת רצון שמסבירה את האימרה, ולפיה האימרה אכן משעשעת. ובאמת, זה נראה לי הדבר הכי הגיוני בעולם, התאוריה הזו שלי.

עד שבשיעור האחרון הוא הסביר לאותם חסרי-סגולה למה הוא התכוון - שבמארבים אין שירותים ואם אתה צריך להשתין, יש רק בקבוקים להשתין לתוכם, ולכן עדיף שזה יהיה פריגת ולא קולה כי הפקק של פריגת גדול יותר גדול יותר ואפשר להשחיל לשם את הבולבול בקלות יחסית (אולי הבולבול שלך נכנס בפריגת בקלות, שלי בקושי נכנס בצינור מים של המוביל הארצי).

ואז הרגשתי מוזר כי התאוריה שלי דיברה על זה שעדיף פריגת עם הפקק הגדול על פני בקבוק קולה עם הפקק הקטן, כי כשדוחפים את זה לתחת זה מרחיב יותר את החור. אווילי מצידי, הייתי צריך לחשוב על זה שזה לא משנה מה גודל הפקק, הרי מה שמרחיב את החור זה הבקבוק עצמו ולא הפקק.

ובגלל זה הרגשתי מוזר. ועכשיו כסיימנו עם העניינים הפרוקטולוגיים (את המיטב אני משאיר לסוף), אני יכול להגיד שבהחלט המורה שלי הוא שועל. לא הייתי מתבייש לומר שלא היה מפריע לי שהוא יהיה המודל לחיקוי שלי (האפשרות השניה היא שעופר גלזר יהיה המודל לחיקוי שלי, וזה כבר יותר מדי קינקי כי אמא שלי אחות), למרות שהוא טיפה יצא הומו עם הקטע הספרותי שהוא הקריא לנו בסוף השיעור, ולכשסיים התפלא למה הוא לא שומע תשואות. אבל הוא עדיין שועל.

מכירים את הקטע המסריח הזה שחבר שלך מורח לך בחשאי חצי ליטר מרה על העט כדי שתפסיק ללעוס אותו?

היו לי קשיי נשימה רציניים בשעתיים שאחרי זה, שלא נדבר על הריח המסריח שנדף ממני.

ביום שישי שטפתי את חסידה כמו שצריך. הברקתי לה את השמשות, את הסמל (ביחיד, נשאר רק הקדמי, את האחורי הורידו בפתח-תקווה), את הטסות, ומה לא. כוסית רצינית. ואז אחותי התקשרה מהודו, להודיע שהם נחתו, אבל (נכון ליום שיש בצהריים) הם תקועים בשדה תעופה של בומביי בגלל שביתה בשדה תעופה, וחוץ מזה נכנסה להם ציפור במנוע של המטוס. קיצר, סרט הודי של ממש (אה? איזה משחק מילים גאוני).

היא סיפרה שיש מלא קופים ברחובות (עד שהבנתי שהיא מתכוונת לקופים אמיתיים ולא לסתם הודים, לקח לי קצת זמן). וזהו, היה ממש נחמד.

ואז, ואז הגיע הלילה. הלילה מסמן את חלקו השני של סיפורנו.

הלילה היה יכול להיות ממש מחורבן כמו שציפיתי, לולא הייתה שם את רננה (אני עושה עוול בכך שאני מעוות לה את השם היפה שלה, אבל הנסיבות מחייבות). רננה היא הבחורה המושלמת מבחינתי - משותקת מהמתניים ומטה (לא יכולה לבעוט בי), אילמת (לא יכולה לקרוא לעזרה), ואוכלת מקשית (עוד לא החלטתי איך זה מועיל, אבל זה בטח לא יכול להיות רע).

סתם, רננה היא מושלמת. מאז אותו לילה אני מבלה את זמני בייסורים בחשיבה על איך להשיג אותה. היא פשוט חייבת להיות שלי. אני מקווה שיצא מזה משהו.

והיום כאב לי הגב כל כך, שלא יכולתי ללכת הביתה ברגל, אז איתי פרידברג המלך הסיע אותי חצי דרך הביתה, על עגלת סופרמרקט. חוץ מהעובדה שכמעט פעמיים ריסקנו מכוניות פולקסווגן יוקרתיות, היה ממש סבבה.

אני הולך ונהיה פירומן. זה בטח לא יכול להיות סימן טוב, שכשאני מגלה שאני כותב עם עיפרון בוער, התגובה היחידה שאני מצליח לפלוט היא "יאאאא....איזה יפה זה..." במבט נגה וחולמני.

הטיפוס הזה ממשיך להכות:

אוף, צה"ל מתסכל אותי. כל כך הרבה אפשרויות. אני לא יודע אם אני יכול לקבל את ההחלטות האלה עכשיו. הם יחייבו אותי להמשך העתיד שלי. שואה.

ולסיום, התחת שלי:

(זו הברך שלי. זה מסוג הדברים שאפשר לעשות רק בשיעור כימיה)

אני מלך בקרטה, תחתונים שחורות.

אמדיאוס שובלגרובר