לשם ובחזרה

קיטי כתבה סידרת פוסטים על הרומן הרומנטי ששלחו אותי הרבה שנים אחורה, לזמנים שבהם גם אני הייתי מסניפה את החומר הזה בסתר. בטח שבסתר. אני, גם אם היו מצמידים סכין לצווארי לא הייתי מוכנה להודות שאני קוראת זבל כזה. לאור היום בזתי למי שנראתה כשהחומר הזה מציץ מתוך התיק שלה; אבל בלילה, כשאחותי נרדמה, הייתי מתגנבת לארונית שבה היא החביאה את הג'אנק וקוראת. היום הספרים האלה מעוררים בי שיעמום וגיחוך, אבל בגיל ההתבגרות נמשכתי אליהם כמו אל עוגת שוקולד מצופה קצפת ונוטפת סירופ סוכר סמיך.

למען האמת, לא רק שהעלילות של הספרים האלה טפשיות, הן גם חוזרות על עצמן בדיוק באותה מתכונת, רק השמות וצבעי השיער והעיניים של הגיבורות והגיבורים משתנים. לא ממש משנה איפה העלילה ממוקמת, יש כמה כללים שעליהם אי אפשר לוותר: קודם כל הגיבורה צריכה להיות פשוטה ועכברית, חסרת ביטחון ולא מנוסה. הגיבור בדיוק הפוך: מושך, עשיר ושופע ביטחון עצמי. ברקע יש דמות נשית נוספת: תמיד יפה, יהירה, פלרטטנית ותככנית. לרוב גם עשירה ולבושה בהידור. העלילה מתמקדת רק ברומן שמתפתח בין הגיבור לגיבורה ובדרך החתחתים שהיא עוברת עד שהיא מתגברת על יריבתה היהירה וזוכה בליבו של נסיך החלומות.

ועכשיו לשאלה הגדולה: למה, למה לעזאזל נמשכתי אל הספרים האלה בגיל ההתבגרות, ולמה כל כך הרבה נשים נמשכות לסיפורים כאלה? מה הופך את העלילות המופרכות והמשעממות לכזה להיט (בארצות הברית, 40% מהספרים בכריכה רכה הם רומנים רומנטיים)?

נדמה לי שיש לי תשובה, לפחות לגבי עצמי. בכל הסיפורים האלה אני הייתי הנערה העכברית, הפשוטה וחסרת הנסיון. כזאת שעל פי הסיפורים והסרטים לא אמורה לזכות באהבה בכלל, כי בסיפורים ובסרטים יש רק נשים יפות. בכל האגדות, היפהפיות הן אלה שזוכות בליבו של הגבר, הנשים האחרות נמצאות שם בתפקידי משנה של אמהות, אומנות וחברות. להן אין אהבה, ואם יש, היא כנראה לא שווה סיפור. גם הסרטים הם תמיד על נשים יפות, אם כי לפעמים עובדים עלינו, ומספרים לנו שהיא לא יפה (הו בריג'ט ג'ונס!), אבל כל אחד שיושב באולם הקולנוע יכול לראות שהיא יפהפייה ולא נראית כמו הקהל האפור שצופה בה. נשים גמלוניות, בעלות אף גדול, שמנות או מחוצ'קנות נמצאות מחוץ למשחק האהבה, הן מפנות את קדמת הבמה ליפות שאמורות לזכות בכל הקופה. גם המציאות, אפעס, לא בדיוק מפרגנת לעכבריות חסרות הביטחון. נו, טוב. מה אני מדברת בהכללה. הרי אני מדברת על עצמי כשעמדתי בפינה מתמזגת עם הטפטים, מביטה בקנאה בבנות היפות, אחריהן חיזרו, אותן הזמינו לרקוד ובהן התאהבו. הן נראו בעיניי שנונות, קלילות ובטוחות בעצמן. אבל בסיפורים, זה משהו אחר: שם העכבריות תמיד הביסו את היפות. הגמלוניות שהפילו חפצים והסמיקו למראה החתיך של המסיבה היו המלכות ברומנים הרומנטיים. בכל רומן כזה היתה יפהפייה שנזרקה הצידה בזכות הנחמדוּת והפשטוּת של העכברית התורנית. לא הועילו לה יופייה ובגדיה המהודרים, להיפך, תמיד בסוף, כשהגיבור פוצח במונולוג הקבוע על כך שאהב-אותה-מהרגע-הראשון-ורק-לא-היה-מודע-לאהבתו, מתברר שאותן תכונות שבהן מקנאות העכברות הן דווקא אלה שמרתיעות את הגיבור השרמנטי. כל רומן כזה הולך בביטחה לעבר הסיום הידוע מראש, לעבר המונולוג המנחם, לעבר ההבטחה הסמויה שאם הגיבור המושלם בכבודו ובעצמו מתאהב בעכברה, על אחת כמה וכמה גם שאר הגברים יכולים לגלות לפתע שהיפהפיות הן במקום השני אחרי מי ששווה באמת. כמובן שאחר כך, בכל רומן רומנטי, יש חתונה ואושר אינסופי.

אולי השאיפה הכמוסה להביס את היפות ולקבל הכרה במעלות שגם עכברות מחוננות בהן, גורמת להמוני נשים לרוץ ולקנות עוד מנת אשלייה שאכן המציאות היא כזאת. ואולי מי שקוראת את הרומנים הרומנטיים מתחילה להאמין שככה החיים באמת מתנהלים. בגיל ההתבגרות יכולתי לנמק בבהירות ובהגיון למה הרומנים האלה טפשיים וחסרי אחיזה במציאות, אבל עמוק בפנים, במקום מסוגר ומגודר מפני חשיבה רציונלית, כן האמנתי שזה יקרה גם לי. ידעתי שאני לא יפה או מושכת, אבל כשהוא אמר לי שהוא התאהב בי ממבט ראשון וידע כבר באותו הרגע שנתחתן, האמנתי לו. אחרי שנתיים בדרך מחותחתת כדבעי הלכנו לחופה ולחיי נישואין גרועים ומתסכלים, שמהם נחלצתי בגירושין מכאיבים. אבל על זה לא כתבו ברומן הרומנטי.

שווה קפיצה

לפעמים נתקלים ברשת בכתיבה איכותית, כזאת שמחוץ לוירטואליה לא היינו מהססים לשלוף ארנק כדי לרכוש את הזכות לקרוא אותה. אז הנה, שניים כאלה. שני בלוגרים שהכתיבה המשובחת שלהם שווה הרבה יותר מקפיצה.

- שני סיפורים בהמשכים של  ZU.  כאן הפרק הראשון של אחד מהם, וכאן הפרק הראשון של הסיפור השני, זה שעדיין ממשיך להתפרסם בהמשכים.

(הפרקים מופיעים על פי הסדר ברשימות בבלוג שלה מצד ימין)

- הרמס בייבי המצוין. לא לפספס את זעף, מידות ומשקולות  ועבד. בעצם גם את כל השאר.