איוונט, אילוז', אפידרמיס, אקססוריז, בג, בוצ'י, גרדרובה, דקולטה, זבלי, חמודג', טאצ' אדג'י, טופ, טינאייג'ר, טרן אוף, יוז'ורי, לוק, מחרוד, מקיאז', טאי דאי, פאשן, פיפ-טו, פלאס, פריזורה, פתצי, צ'יפי, קז'ואל, קינקי, שוסור, שורול, שמאטע, תשעורת*
למי שתהה, זה לא המילון לאכדית עתיקה למתקדמים. זאת שפה חדשה, כזאת שצריך לשבור את הראש כדי להבין מה היא אומרת כי עדיין אין לה מילון בשום מקום. מצד שני, מי שלא רוצה שמשטרת האופנה תשפד אותו ותסובב אותו טוב טוב על האש, עדיף שתלמד במהירות. אני, למשל, צברתי בג פלילי מחרוד בגין אקססוריז יוז'יריים וגרדרובה צ'יפית פלאס לוק שעושה טרן אוף לכל חובב פאשן באשר הוא. או בעברית: אני קטסטרופה אופנתית מהלכת. תוכלו לזהות אותי בקלות, אני זאת שמסתובבת עם מכנסיים מלפני חמש עונות, תיק-יד מהשוק ותספורת שלא עודכנה מאז גיל חמש עשרה. מחרוד, אה?
שמישהו יסביר לי פעם אחת את הקטע הזה שנקרא אופנה. כמה שאני הופכת והופכת בנושא, ככה הוא הופך ליותר קינקי ודקולטי עבורי (לא שיש לי מושג מה זה קינקי ודקולטי, אבל יש למילים האלה צליל מתאים. שיהיה). מהמקום שלי זה נראה כאילו מישהו נותן פקודה מלמעלה, וכל הרחוב מתמלא בנשים שחושפות צמיג במותן וחריץ בתחת. אחר כך (או לפני זה, אני לא מצליחה לעקוב), הרחוב מתמלא בצלליות של נשים מחופשות לשומרי ראש גברתנים, עם כריות כתפיים, מגפי בוקרים ובלונד קצוץ מקדימה. מה שהיה נחשק לפני שנה, הופך מאוס וראוי למשלוח לעניים בדארפור, כי להם פחות חשוב שצבע סגול עמוק הוא כבר מה זה פתצ'י. ובינינו, סגול עמוק הוא דווקא אחלה צבע, הוא היה יפה בעיניי לפני שלוש שנים, ועדיין יפה עכשיו, אבל מי שואל את דעתי, כי אופנה היא משהו שבו הדעה האישית היא אאוט, והמאסט הוא אין.
בכל פעם מפתיע אותי מחדש איך המושג 'בגד יפה' עובר אבולוציה מזורזת; מה שהטבע עושה במליון שנים, המעצבים עושים תוך שנה, מקסימום שנתיים, כי לפעמים באמת העיין צריכה זמן להתרגל למראה מכנסיים שמתחילים מהמפשעה, או שלוש חולצות זו על גבי זו כמשהו ששייך להטייה כלשהי של המושג 'יפה'. ואיכשהו זה באמת קורה. כלומר, כשהפציעו המכנסיים הנמוכים, הם נראו לי כמו מוטציה שברחה ממעבדה. היום יש לי זוג אחד כזה בארון וכשאני מסתכלת במראה, הם נראים לי יפים. משהו עבר על הנוירונים שיושבים לי בין העין למוח: מה שהקפיץ אותם בבעתה לפני שנתיים, נראה לי עכשיו לא רק נורמלי (זה היה שלב הביניים), אלא אפילו יפה. מסתבר שיופי זה סתם משהו שהעיניים מתרגלות אליו, אלא אם כן זאת ממש קטסטרופה, או במילים אחרות, נעלי פלטפורמה.
לא צריך ממש להתעמק בסוציולוגיה או בכלכלה כדי להבין שלאופנה היום אין שום קשר ליופי. די טריוויאלי שאופנה היא דרך ליצור צריכה מזורזת ושכל האמצעים כשרים ליצירת הנעה מנוגדת לכל הגיון בסיסי. למשל, שאם קונים משהו שהוא יפה בעינינו, הוא יפסיק להיות יפה רק כי מישהו אמר שהוא כבר לא; או שצריך ללבוש מכנסיים נמוכים גם כשהם עושים גיזרה של נקניקייה שהתפקעה בבישול; או שמה שנראה מעוצב על גיזרה של דוגמנית אנורקסית, ימשיך להיראות ככה גם על גיזרה ים תיכונית ממוצעת (אף אחד לא מדבר כאן על תחת. אין כזה דבר, בטח לא אחרי שמתרגלים להקיא שלוש פעמים ביום). כל תעשיית האופנה מבוססת על הנחת יסוד שגורסת שצריך לקנות כל הזמן ולזרוק כל הזמן, בלי קשר לצרכים אמיתיים, כי צרכים זה משהו שתעשיית האופנה יודעת ליצר יש מאיין. למשל, שבתחילת כל עונה חייבים, מתוך צורך עמוק, לקנות פריטים אופנתיים שמעצם הגדרתם ככאלה עולים פי חמישה מבגדים זהים בצבע הלא-נכון.
תמיד היתה אופנה. כלומר, סגנון לבוש שמקובל על קבוצה מסויימת. איכשהו קבוצת בני אדם מתיישרת על פי סגנון מסויים. למשל, שמלות עם כריות בתחת היו להיט באירופה, ונשים לא העזו לזוז לפני שהכניסו אחת כזאת לאחורי השמלה; מכנסי ג'ינס שהפכו בארצות הברית למדים מחייבים מתישהו בשנות השישים; ג'לביות היו לבוש גברי מקובל במדינות ערביות. אנשים רוצים להיראות דומים לשכנים שלהם ובתהליך איזון מסתורי מגיעים להסכמה באשר לטווח הנורמטיבי של הבגדים. אבל מה שקורה עם האופנה בשנים האחרונות לא דומה לאותו איזון חברתי טבעי. השינויים התכופים מואצים בעזרת מערכת מתוחכמת ששוטפת את העיניים עם פרסומות ענק ותעשיית סלבים שמשנה את המושג 'יפה' ארבע פעמים בשנה. השפה גם היא מגוייסת לבריאת מציאות מלאכותית. השפה שהומצאה לצורך העניין היא מוטציה אינגליזית מעוברתת שמתארת את המלתחה של מי שלא שולפת את הארנק כל עונה לקניית בגדים לא נחוצים כפתצ'ית, זבלית, יוז'ורית, צ'יפית, קינקית ומחרודית. משטרת האופנה, מצידה, מתארת פשעים איומים כגון ג'ינס מהעונה הקודמת, נעליים שעבר עליהן הפסח, בגדים מהשוק או מהשופרסל ושרוולון לא עדכני, רחמנא ליצלן.
בשורה התחתונה, יש כאן תעשייה שבעזרת מניפולציות בוצ'יות גורמת לנשים אומללוּת מחזורית. בתחילת כל עונה מסתבר לאשה הממוצעת שבעצם כל מה שנמצא אצלה במלתחה מריח כמו גבינה שפג תוקפה; שמה שנראה בעיניה מחמיא ויפה עד שבוע קודם, הוא למעשה מכוער; שאם לא תקנה, ומהר, היא תהפוך לפאתטית. את האומללות הזאת ניתן לרפא רק באמצעות הגדלת האוברדראפט למשוש ליבם של המעצבים, היצרנים, הדוגמניות הבנקאים הפרטיים שלנו. או במילים אחרות: שופינג.
בחיי שאין לי שום התנגדות לבגדים יפים, מחמיאים ומגוונים. אבל מתישהו הייתי צריכה לקבל החלטה אם להצטרף למירוץ העכברים או להיתפס כקטסטרוף פאשן. בחרתי באילוז', או כמו שנשות ויצ"ו החסודות אומרות: העיקר האופי.
* כל המילים הללו באדיבות המדור "מעקב צמוד" במוסף "סגנון" של מעריב
שווה קפיצה
הבלוג של הלחשנית, מחזאית ובמאית שמביאה את העולם של לפני ואחורי הקלעים: תיאטרון חדרי ההלבשה.
למי שתמיד רצה לכתוב מחזה לתיאטרון ולא ידע איך, כאן הלחשנית מציעה סדנת כתיבה לתיאטרון.
ופוסט בונוס: בדיחה שמחפשת פואנטה. יצירתי ונורא מצחיק