לשם ובחזרה

***

אני לא דור שני. כמעט הייתי, ואולי יותר נכון להגיד שכמעט ולא הייתי בכלל. את הסיפור הזה אבא שלי מספר כמעט בכל שנה לקראת יום השואה:

הוא נולד בפולין בשנת 1935. כשהיה בן שנתיים, החליטו ההורים שלו להגר לארגנטינה. מכרו הכל, ארזו ויצאו למסע בן כמה חודשים אל היבשת החדשה. הנחיתה היתה קשה. סבא שלי שהיה חייט נשים עבד כתופר בסדנת זיעה, ותוך זמן קצר הצטרפה אליו גם סבתא שלי; שניהם עבדו 12 שעות ביום במחסן טחוב ששימש כמתפרה. הבית שלהם היה כוך צפוף, את המטבח והשרותים חלקו עם עוד חמש משפחות מהגרים. סבתא שלי בכתה כל הזמן, התגעגעה למשפחה, לחברות, לשפה המוכרת, לאוכל, לנופים ואפילו לריח המים שהיה אחר. רצתה לחזור הביתה, לפולין.

אחרי שנה וחצי, בשנת 1938 נשברו והחליטו לחזור. כסף לכרטיסים לאנייה לא היה להם, אבל הם בנו על החזר שכר דירה של חצי שנה. לא היה קשה למצוא משפחה שתסכים להחליף אותם בכוך ותשלם לבעל הבית את הסכום הדרוש. כשהציגו בפניו את הדיירים החלופיים וביקשו את הכסף בחזרה, הוא סירב. כל התחנונים והדמעות לא עזרו. אם אתם רוצים להשתמש בכסף הזה כדי לחזור לפולין, ענה להם, אני לא מוכן לתת לכם אותו. התכנית נדחתה לרגע שבו יהיה להם מספיק כסף כדי לקנות את הכרטיסים. הרגע הזה מעולם לא הגיע. מכתבים שהתחילו לטפטף מפולין הכבושה הזהירו אותם שלא לחזור. אחר כך כבר לא היה לאן לחזור, העיירה היהודית שממנה הגיעו נמחקה כולה.

הם לא חזרו לפולין, גם לא לטיול שורשים או נוסטלגיה. אבא שלי רואה את עצמו ארגנטינאי, לא פולני. המולדת של הוריו היא עבורו תזכורת תמידית למה שהיה יכול להיות.

***

הבנים שלי הם דור שלישי. אבא שלהם דור שני. סבא וסבתא שלהם הסתתרו במשך המלחמה: הוא במנזר, היא בתוך בור. במשך עשרות שנים שמרו על שתיקה, בנו את עצמם כישראלים ומחקו את העבר. רק כשנולדו הנכדים התחילו הסיפורים לטפטף. לבר המצווה של הבכור לקחו את שני הבנים לטיול שורשים בצ'כוסלובקיה. שם הראו להם את המנזר, את הבור, את האחוזה שבה התגוררה הסבתא, את העיר היפה שבה נולד הסבא. כשחזרו מהטיול אמר הבכור שאף אחד לא זיהה אותם שם כיהודים. הגוון הבהיר של הסבא והסבתא הציל אותם אז, אמר הבן, ואולי בעתיד יציל גם אותם, את שני הבנים שנולדו כאן בארץ.

***

כשנולד הילד השני התחילו לי חלומות על השואה. הייתי חולמת שאני בפולין, בעיירה של אבא, עם שני הבנים. בכל חלום הייתי צריכה להציל אותם ולברוח, ובכל פעם הצלחתי להציל רק אחד מהם. לילה אחד, אחרי ששוב איבדתי אחד, נשארתי ערה בחושך ובניתי לאט לאט את תכנית הבריחה. הקטן היה במנשא על הגב, הגדול על הידיים. בכיסים היו לי מים ובקבוקי חלב. כל אותו הלילה צעדתי בשלג הפולני עד שחציתי את הגבול והגעתי לישראל.

מאז לא חזרו החלומות האלה. אבל במזווה שלי תמיד יש שישיית בקבוקי מיים וכמה קופסאות שימורים. שיהיה.

שווה קפיצה

לפני חצי שנה נכנסה אשתו של לקטגוריה של אחת מתשע. ממאבק בעוולות חברתיות היא עברה לתאר את המאבק הפרטי שלה בסרטן השד עד להחלמה. יומן אמיץ, נוגע, קשה וכתוב נפלא.

כאן ההתחלה.