לשם ובחזרה

אל החלק הראשון: שלא [רק] באשמתם (1)

אני זוכרת את עצמי יושבת עם הבן הבכור על ספסל בבית המשפט המחוזי לנוער. יחד איתנו חיכו עוד נערים, כולם מלווים באימהות שלהם. הסתכלתי על הבעות הפנים שלהן נעות על קשת של דאגה, מבוכה, יאוש וכאב. ידעתי שגם אני נראית כמוהן, שואלת את עצמי איך יכול להיות שהבן יקיר לי הגיע לשם בכלל. היינו אמהות מכל הסוגים: צעירות, מבוגרות, חילוניות, חרדיות, ילידות הארץ, רוסיות, מזרחיות, יהודיות, ערביות. מדגם עצוב מכל המגזרים והסוגים. אם היו מקיזים מכל אחת את רגשות האשמה האימהיים, אפשר היה לבנות מהם גורד שחקים או שניים.

לוקחת כמה צעדים אחורה כדי לתאר את הארועים שהביאו את שנינו אל הספסל של בית המשפט.

איפה להתחיל? עם שלושה בלשים וכלב שעורכים חיפוש מקיף אצלי בבית? או עם ההודעה מהמשטרה שהילד עצור, ואולי דווקא עם הפגישה הראשונה שלי עם אבא שלו, פגישה שנסובה בדיוק סביב אותו נושא שעליו נשפט הילד?

נתחיל כרונולוגית, מההתחלה.

אני בת 18, יושבת בחדר עם ז'אן-פול והוא מספר לי כבדרך אגב שביום הקודם עישן גראס. אני קופאת בתדהמה. מעולם לא פגשתי אדם שהשתמש בסמים. כל הסמים כולם נתפסים בעיני כחטא שלא יכופר, מסלול שסופו רק אחד:  מוות בייסורים. אני פורצת בבכי ומתחננת בפניו שלא ייגע יותר בזבל הזה. הוא נבוך ואומר שזה הבילוי המקובל בין הצעירים בקיבוץ שבו הוא מתנדב, כולם מעשנים קצת מריחואנה ושותים בירה. לא משהו מיוחד. הפאניקה שלי מטפסת ואני מיללת ומשביעה אותו שלא ייגע בזה יותר.

כשאני מגיעה אליו לקיבוץ בסופשבוע לאחר מכן, אני מביטה בחשש בכל הצעירים. מה, כולם מעשנים? כולם מסוממים? הם דווקא נראים כמו אנשים רגילים לגמרי. בחדר האוכל האנשים תוקעים בי מבטים חודרים, הסקירה הרגילה של אדם חדש שמגיע לקיבוץ. ז'אן פול מפנה את מבטו לעבר חייל בלונדיני מאובק שלוקח לעצמו מגש וסכו"ם. הוא המרכז של כל הסיפור הזה, לוחש לי ז'אן פול, אצלו בחדר מתאספים כולם כדי לעשן גראס. אני נועצת מבט בחייל, מחפשת סימנים מזהים, שום דבר מיוחד: בחור נאה, כומתה שחורה, נעליים אדומות, רובה מתנדנד מהכתף. הוא מרים את המגש והולך לעבר היציאה מחדר האוכל, לרגע המבטים שלנו נפגשים, הוא מחייך אלי ויורד במדרגות החוצה. כשהוא מופיע בחלון, שוב מניד בראשו לעברי ונעלם בשבילים הירוקים לעבר שכונת הצעירים.

בערב ז'אן-פול ואני הולכים למדורה שהדליקו המתנדבים, יושבים סביבה עם גיטרות ובקבוקי בירה. לאט לאט מצטרפים בני קיבוץ, ביניהם הבלונדיני מהצהריים. אני כבר החלטתי. לא אכפת לי שהם נוהגים לעשן ביניהם, אני אבקש מהמסומם הראשי שלא יאפשר לז'אן פול להצטרף אליהם, אני הולכת להציל את אהובי ממתלעות הסמים. המשימה קלה משציפיתי. במהלך הערב מתיישב המסומם במקרה לצידי. אנחנו מחליפים כמה מילות נימוסין מקובלות במצבים מעין אלו. איזו מדורה נחמדה, לא? איך קוראים לך? ולך? מאיפה את? רוצה בירה? לא, תודה. אני לא שותה. מה באמת? בלה בלה בלה. אחרי זמן מה אני אוזרת אומץ ואומרת לו שאני רוצה לבקש ממנו משהו מאוד אישי. כשאני אומרת מה, הוא תוקע בי מבט נדהם. מאיפה הוצאת את זה? שואל בכעס, לא היה ולא נברא! אין לי מושג על מה את מדברת בכלל. אני לא בקטע הזה של עישונים, לפעמים מצטרף לאחרים, לא יותר מזה.

ז'אן-פול מושך בזרועי. בואי נלך, נמאס לי מהמדורה. הוא פוסע בצעדים רחבים ואני צריכה לרוץ כדי להשיג אותו. כשמגיעים לחדר הוא טורק את הדלת בזעם. איזה חצוף! הוא צועק, אז מה אם אני מתנדב בקיבוץ, איך הוא לא מתבייש להתחיל עם החברה שלי?

התגובה לא צפויה ומביכה אותי. מה פתאום התחיל איתי? בסך הכל דיברנו כמה דקות. אני מספרת

לז'אן-פול מה ביקשתי מהבלונדיני ואיך הוא הגיב.

ז'אן-פול מדליק סיגריה ומעיף את הגפרור לקיר. בטח, הוא אומר בבוז, מהרגע שהגיע למדורה הוא לא הפסיק לתקוע בך מבטים. ברגע שאמילי זזה מהמקום שלידך הוא רץ לשם כדי שיוכל לדבר איתך. חתיכת שקרן בנזונה, לחדר שלו אני לא מגיע יותר, בזה את יכולה להיות בטוחה.

ז'אן פול צדק. גרשון שיקר, ולא בפעם האחרונה. החדר שלו היה אכן מרכז המעשנים בשכבת הגיל שלו בקיבוץ, והוא כן ניסה להתחיל איתי. שנתיים לאחר מכן כבר היינו נשואים.

והסמים? אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים המשותפים שלנו. היו לנו תפקידים מוגדרים שהתחילו עוד במדורה ההיא של המתנדבים: הוא היה מרכזה של קבוצה של חבר'ה שראו את עצמם נועזים ואמנים בנשמה, אנרכיסטים שונאי מימסד ומעשנים אדוקים. לא של סיגריות, של באנגים, צינגלות ושאר כינויים יצירתיים. אני לעומת זאת, לא נגעתי בזה, אבל כל הזמן ביקשתי שיפסיק. ואם לא להפסיק, לפחות לא כל יום. ואם כל יום, לפחות לא בבית. ואם בבית, לפחות לא ליד הילדים. וכן הלאה.

אני רוצה לעצור כאן לרגע. לא חסרות תהיות לגבי הזוגיות המשונה הזאת, אבל קודם רציתי לנסות להבין מאיפה זה בא. איפה המקום של ההורים או החינוך במסלולים הנפרדים שלנו.

גרשון הוא בן להורים ניצולי שואה. הקיבוץ היה ועודנו מרכז חייהם, הם האמינו בהגשמה, ציונות, אחווה, צניעות ושאר הדברים שהיום צוחקים עליהם. החינוך שלהם היה מאוד אידיאליסטי וערכי. הם עצמם חיו בדירה זעירה, עבדו קשה ומעולם לא ראיתי אותם שותים משהו חזק יותר מכוס קפה או מעשנים סיגריה. ברור שלא אותם הוא חיקה בהתנהגות שלו. אולי אפשר לטעון שבתקופת הלינה המשותפת בקיבוץ, החינוך האמיתי לא התרחש בבית ההורים, אלא בבתי הילדים והנעורים. במקרה הזה, החינוך היה אפילו מגמתי וערכי יותר מזה שבבית. ברור שהמודל לחיקוי במקרה של כל שכבת הגיל של גרשון לא היו ההורים או החברה הקיבוצית הכוללת; אם כבר - דפוסי הבילוי שלהם היו אנטיתזה לאלה של המייסדים.

אפשר לטעון שדווקא החינוך האידיאולוגי היה זה שהביא אותם לאמץ תרבות אחרת לגמרי ולמרוד בכל מה שניסו להלעיט אותם. אבל שתי שכבות גיל מתחתיו, זו של אחותו, דפוסי הבילוי היו קרובים יותר לנורמה של ערימת חבר'ה על הדשא בלי התוספות בשמי יהלומים. הנה הלכה תיאוריה אחת.

אז איך בכל זאת אפשר להסביר את העובדה שתשעה צעירים, בני שכבת גיל אחת, בחרו לבלות את שעות הפנאי שלהם שיכורים ומסוממים? האם באופן מקרי, ההורים של תשעת הצעירים היו כולם הורים גרועים, מזניחים, מתירנים או מתעללים? סטטיסטית זה לא הגיוני.

אפשר לנסות לבחון מה היה מיוחד בשכבת הגיל הזאת. אולי זאת היתה המטפלת הנוקשה שהטילה עליהם משמעת ברזל. ברור שעם משמעת כזאת, הילדים חיפשו דרך חשאית להתפרק ובחרו בגראס כמפלט. הבעיה שלא היתה מטפלת כזאת. אז בטח זאת המטפלת ההיא שלא ידעה להציב גבולות, נכנעה לגחמות של הילדים, לא הציבה בפניהם דרישות מוגדרות ובכלל, בחרה בחינוך פתוח מידי. ברור לגמרי שעם חינוך כזה הילדים יבחרו במסלול נהנתן וחסר גבולות. אבל גם מטפלת כזאת לא היתה. 

מה שיפה בכל ההסברים האלה הוא שבדיעבד כולם יכולים להסביר את המימצא הזה. ברגע שרואים נער שמתנהג באופן שנתפס כלא-נורמטיבי, מייד נשלפים ההסברים בדיעבד. ההורים היו נוקשים מדי או מתירנים; הם לא הציבו גבולות או הציבו יותר מדי גדרות וכללים; הם פינקו אותו או הזניחו אותו; מילאו כל משאלה או לא נענו לשום בקשה; היו נטולי ערכים, היו יותר מדי ערכים ואידיאולוגיה; הם היו חילונים ריקניים, הם היו דתיים שמרניים. כל אחת מההתנהגויות ההוריות יכולה להיות הסבר מצוין לאותה תופעה בדיוק. כל אחד ממסלולי החינוך יכול, בעזרת הסבר שבדיעבד, להוביל באופן ברור לכיוון הפלילי או המרדני. בקיצור, לא משנה מה ההורה יעשה או באיזה מסלול יבחר לחנך את הילדים, במידה והתוצאה לא מוצלחת בעיני החברה (או בעיני ההורים עצמם), תמיד אפשר יהיה להסביר את התוצאה באופן שבו גידלו ההורים את הילד.

בינתיים נראה אילו הסברים לא מתאימים:

תשעה זוגות הורים שחינכו את הילדים באופן שהוביל אותם להתנהגות כזאת, בעוד שאת הילדים האחרים הם חינכו אחרת? לא הגיוני.

חינוך נוקשה מדי? לא היה

חינוך מתירני מדי? גם לא היה.

שיטת החינוך הקיבוצי בכלל? הנה, שכבת גיל אחרת התנהגה באופן שונה מזאת של גרשון.

אני יכולה להציע הסבר נוסף. לא כזה שמבטל את התיאוריות האחרות, אבל יכול להאיר את הגורמים מכיוון אחר. די ברור שהיתה כאן התנהגות קבוצתית, השפעה של קבוצת ההשתייכות על החברים בה. במקרה של הקיבוץ, קבוצת השתייכות של בני הגיל היא מאוד משמעותית. מי מהם התחיל, מי הוביל את הקבוצה למסלול הזה דווקא? אולי אחד מהמובילים החברתיים בקבוצה הזאת היה בעל נטיות להרפתקנות ומרדנות והקבוצה הלכה אחריו. אולי זה היה גרשון עצמו, שאת הסבא שלו הכיר רק כשהיה בגיל עשרים. אותו סבא היה הרפתקן ובוהמיין, אמן שלא היה מוכן להתחייב לחיי משפחה אלא העדיף לנדוד בדרכים, ואת בתו פגש לראשונה רק כשהיתה בת יותר מארבעים. האם היתה כאן גנטיקה שדילגה דור והניבה נכד שפעל בדיוק באותה מתכונת ונין הרפתקן ומרדן? יש סיכוי.

 יש נתון נוסף שיכול למקד את הזרקור על גרשון.  גרשון חי עם הוריו שלוש שנים בארצות הברית,

כשחזר בגיל 15 היה לו קשה להתחבר לתרבות הקיבוצית והוא נמשך למתנדבים שהגיעו לקיבוץ, לתרבות פנאי שאותה הכיר משם.  גרשון היה הגשר שחיבר בין קבוצת הגיל שלו לבין המתנדבים, והתרבות של אלה קסמה לצעירים יותר מריקודי הורה וטקסי הבאת ביכורים. הכריזמה של גרשון והקבוצתיות המהודקת של בני הגיל עשו את שאר העבודה.

ההבדל בין ההסבר הזה לבין הקודמים הוא שכאן גנטיקה, ארועים אקראיים וחיברות (השפעת בני הגיל) הם הגורמים המסבירים את התופעה. שיטת החינוך או התנהגות ההורים נמצאים במקום השני כגורם משפיע (אם בכלל).

מעניין שדפוסי הבילוי של קבוצת הגיל של גרשון דומים מאוד לאלה של הבליינים התל אביביים היום. במקום לעשות את זה בחדרים, הולכים לפאבים או למסיבות במועדונים, שם מעשנים או משתכרים. אז גם כל ההורים של הבליינים האלה הם כישלון? לכולם יש אימהות מזניחות\מתעללות\מפנקות-יתר-על-המידה\לא-מציבות-גבולות\נוקשות-מדי?

זאת הנחה מגוחכת. מגוחך גם שמה שנתפס אז כסטייה חברתית קשה וראויה לגינוי, הפכה כיום לנורמה חברתית מקובלת, ומי שמתנגד לה נתפס כחנון, שמרן ואפילו אנטי חברתי. ייתכן שעבריינות היא לא רק תוצאה של חינוך ההורים, אלא גם פונקציה של הגדרה תרבותית מוסכמת?

רציתי לתאר גם את המסלול שלי ושל הבן שלי, אבל לאור האורך המביך של הפוסט, נראה שזה יידחה להזדמנות אחרת. סחתיין למי שהגיע עד כאן.

שווה קפיצה

מדי פעם אני חורשת על הבלוג שלה, הוא כמו פיצוחים, קשה להפסיק. עשויה להכיל פנילאלין.  מצחיקה, שנונה וחופרת בחומרים שמהם עשויים החיים.

הנה פוסט אחד מהרשימה שמשמאל. יש הרבה כאלה.

אמא חורגת מהאגדות