משום מה משבוע שעבר אני לא ישנה טוב. דברים כאלה לא קרו לי כבר חודש, בערך מאז שסיימתי ללמוד ועד שקלטתי שעוד פחות מחודש חוזרים ללימודים. זאת אולי הסיבה הישירה לכך, שלמרות שהלכתי לישון ב1 וחצי, הנה אני כאן ערה וכותבת פוסט בהעדר משהו מעניין לקרוא במרחבי האינטרנט (כלומר, אני בטוחה שיש, אבל אין לי כוח לחפש). כשהתעוררתי הייתי בטוחה ששמעתי מישהו דופק, כמו דפיקה עמומה בדלת. אז בהתאם להרגלים שסיגלתי בתור חולת נפש עם תסביך רדיפה הלכתי לבדוק אם הדלת נעולה.

חזרתי לחדר והדפיקות לא הפסיקו. כמובן שהתחלתי לדמיין שודדים שחונים על הגג שלנו (יש לציין שאנחנו קומה אחרונה, מעלינו יש גג), מקבעים מתקן סנפלינג (על כן הדפיקות) ועוד מעט אני אראה מישהו מהם בחלון שלי, או גרוע מכך, הורים שלי יראו.

אחרי כמה דקות של בהייה היסטרית בתקרה הלכתי להגיד על זה משהו לאמא שלי, שכמוני, לא בדיוק ישנה בלילה.

כמובן שזה גם העיר את אבא, ושניהם שלחו אותי לישון תוך כדי הודעת "זה בטח השכנים ליד או משהו".

עכשיו, אני שואלת את עצמי, מי האידיוט שדופק במשהו ב5 בבוקר?!

אתר ההכרויות שלי התעורר לחיים. כתוצאה קיבלתי פנייה ממישהו בשם גבי. קיבלתי חלחלה כי כבר פנה אלי מישהו בשם כזה (פעמיים) והוא היה מאלה שנראים רע ולא מודעים לעצמם. היצור עוד שלח לי אחת מההודעות המוכנות מראש שהאתר מציע (מה שקוראים בלשון העם "מסרונים"), "את נראית לי בחורה עם סגנון..." לא זוכרת מה ההמשך. חלחלה, אני אומרת לכם.

בקיצור הגבי הזה, השני כלומר, נראה דיי סביר. לכן החלטתי לענות לו ודיברנו קצת בטלפון. עכשיו אני בהתלבטות למען האמת.

מצד אחד הוא עושה רושם של בסדר, הצלחתי להצחיק אותו כמה פעמים, וגם להיפך (כלומר הוא הצחיק אותי, לא שגרמתי לו לבכות), והשיחה דיי זרמה, אבל:

א. הוא מאנפף, באנפוף כזה ששייך לפרודיות על דיבור הומואי. זה לא יותר מידי מודגש אצלו אבל מספיק כדי שאני אשים לב.

ב. הוא עשה איתי דיון על זה שכמה שחשוב לעבוד ולהרוויח לבד וזה וזה ושאי אפשר לקחת כל הזמן מההורים כי יש לזה את המחיר שלו, אח"כ ציין שהוא תכנן לטוס לטורכיה השנה ושאל אם אני לא רוצה ככה לצאת מהארץ להתאוורר קצת לפני שהשנה מתחילה.

חבר'ה, אני כבר שנה גרה על ההורים. אין לי כוח נפשי להרים את עצמי לחפש עבודה, ובעוד פחות מחודש שוב לא יהיה לי זמן לעבוד. עם הציונים שלי עד כה אף אחד בבית לא חולם אפילו להגיד לי לחפש עבודה, כי הם מבינים, כי הם בעצמם לא עבדו בשנים הראשונות ללימודים. כמובן שמפריע לי חוסר העצמאות. אבל מצד שני, כל כך הרבה אנשים חולבים את ההורים שלהם שיעזרו להם לממן שכר דירה בפלורנטין, שלא נראה לי שאני הגרסה הגרועה ביותר.

בכל מקרה, אני מסתדרת בינתיים עם המצב הקיים, אם הוא יהפוך להיות בלתי נסבל לגמרי, בוודאי שאני אלך לעבוד.

כלומר, ככה סתם זרקתי איזה 100 מילה על העניין בלי לעצור שנייה ולחשוב. מכאן ניתן להסיק, שזאת לא הנקודה החביבה עלי לדבר עליה, במיוחד כשמציגים אותי באור שלילי, ומזיינים בשכל על כמה טוב להיות עצמאי. 

ג. הוא התעקש לדבר איתי על השביתה הצפויה, לא מדברים איתי על השביתה, עד שזה לא קרה, זה לא קיים.

ד. עושה רושם שהוא דיי מתנשא, יותר ממני אפילו עד כמה שזה אפשרי.

ה. הוא לא קרא את הפרופיל שלי. ותכלס, השקעתי זמן מה בלתכנן מה אני אכתוב שם. או יותר נכון בישיבה מול המקלדת ופליטת שלשול ורבאלי לתוך המסגרות היעודות לכך, בערך כמו מה שאני עושה כאן. וכן, זה כתוב כדי שיקראו את זה. עכשיו, אחרי שקלטתי שהוא לא קרא (כי הוא שאל מה אני לומדת), צחקתי איתו בקטע של "לא קראת... תתבייש לך". אז הוא תוך כדי שיחה פתח את הפרופיל ובטון סמי לגלגני קרא בקול רם את כל החרטוטציה שכתבתי שם על עצמי. זה היה כל כך לא נעים, הייתה לי הרגשה שכל מה שכתבתי שם הוא גיבוב של שטויות חסרות משמעות, ברמה שהתחלתי לשאול את עצמי, למה כתבתי את זה בכלל?

ואני דווקא לא חושבת בגדול שזה מיותר, כי מעבר למה שכתוב בפרופילים של בנים, אני מסתכלת על איך שזה כתוב.

למרות שתכלס ברוב המקרים אני לא מגיעה ללקרוא את הפרופילים של אלה שפונים אלי, כי הם פשוט נראים כל כך רע.

אמרנו שהוא יתקשר ונפגש וזה. אבל הוא לא מתקשר והאמת, לא נראה לי שאני כל כך רוצה שהוא יתקשר. כלומר, לא היה לנו איזה קליק מטורף בטלפון, וסביר להניח שאם הוא הצליח לעצבן אותי כבר עכשיו, זה רק ילך ויחמיר.

עוד יותר הגיוני, יהיה להגיד שלמעשה לא בא לי עליו לא בגלל כל הרשימה שלמעלה, אלא כי פשוט לא בא לי.

במקביל התחלתי עם מישהו בפייסבוק. אבל לא סתם. יש בחורה אחת, שנה מעלי באוניברסיטה, ממש נחמדה. יש לי אותה בפייסבוק ולכן כל פעם שהיא מגיבה על אחת מהתמונות של החברים שלה אני מקבלת את האפשרות לראות את התמונה ומה היא הגיבה שם.

והיא, שתהיה בריאה, מגיבה הרבה. יום אחד ראיתי שהיא הגיבה לאיזה בחור ממש חמוד. אחרי לבטים מספר שאלתי אותה אם הוא פנוי, התברר שכן. היא אפילו נידבה שהוא טיפוס ממש מצחיק.

אז שלחתי לו "הצעת חברות" בפייסבוק מתוך ההנחה שהוא בוודאי ישאל מאיפה אני ומה אני רוצה ממנו.

יום למחרת קיבלתי הודעה "אנחנו מכירים?"

והדבר הכי אינטיליגנטי שהצלחתי לגייס בתשובה היה "לא, רוצה שנהיה?"

מי כותב דברים כאלה, ראבק מי?! מה אני יצאנית סוג ז' ?!

מאז הוא לא הגיב, ולא אישר אותי, ולא הראה שום סימן חיים למעשה. שזה חבל, אבל לא היסטרי.

באמת היה ממש חמוד, בלונדיני וזה..

אה.. וכמובן. לפני שנה פלוס מינוס היה לחברתי הטובה (לא הזאת מהסלסה, אחרת) חבר שהיא הכירה באתר הכרויות. בחור סימפטי למראה ובעל חוש הומור מעל לפרימיטיב הישראלי הממוצע עם משקפיים ומראה כללי של מישהו שצריך לככב בעונה הבאה של היפה והחנון. לפני כמה ימים מישהו עם שם זהה לשלו פנה אלי באתר ההיכרויות. הפרופיל שלו היה ממש שנון ומשעשע וכבר הספקתי לשלוח לו מייל כשפתאום קלטתי שהפנים שלו נראות לי מוכרות עד מאד. שלחתי לה את התמונה, היא כמובן זיהתה את האקס שלה ועד סוף הערב התעסקנו בלהיות בעיקר בתערובת של שוק והתפוצצויות מצחוק לסרוגין. כמובן ששלחתי לו מייל שאני כבר מכירה אותו למעשה. אז הוא כמובן שאל אם זה פוסל אותו, ואני כמובן אמרתי שכן (זה לא נגמר בצורה הכי טובה בינו לבין חברה שלי, בגלל שהוא התנהג כמו אידיוט).

במייל הבא הוא אמר שהוא לא באמת מזהה לא אותי ולא את חברה שלי ושהוא סתם צחק, וכששלחתי לו מייל בסגנון "טוב, בסדר, מה שתגיד" והוא הבין שזה לא יעבוד עלי הוא שלח משהו בסגנון "אבל סתם צחקתי" ושאל לשלומה של חברה שלי.

אני לא יודעת מה הוא ניסה לעשות, אבל זה בהחלט לא הצליח לו.

ואני שואלת, האם זה אומר שנגמרו הגברים בעולם הזה?