אינסטלתי למחשב שלי call of duty היום. אח שלי נכנס לאקסטזה טוטאלית שאחותו הכוסית (לא במובן של יפה, אלא יותר במובן של לא מסוגלת להשתין מאחורי שיח) רוצה לשחק במשחק המחשב שלו. אז הוא החליט לעזור לי. עכשיו, בגלל שהוא בן 11 מועיל הוא לא. בקופסה היו 4 דיסקים זהים לגמרי, שהיו שייכים לשני משחקים. ההבדל בין הדיסקים היה שורה אחת בקושי נראית לעין. אח שלי בהה בהם, כיווץ את המצח שלו וניסה להבין מה העניין. כשסוף סוף הבנו מה הולך לאן גילינו שהמשחק מבקש קוד. כמובן שלא היה לו מושג איפה הקוד רשום, וכמובן שהיינו צריכים לטרטר את אבא שהיה בדיוק באמצע הכנת המבורגר (מוזס, מאחוריכם). בסוף הקוד התברר להיות רשום באריזה עצמה, מבפנים, מתחת לדיסקים.

אח"כ במזל טוב אינסטלנו את הזה. אז עכשיו הגברים במשפחה נכנסים לחדר שלי לפעמים לצחוק על הבעת הפנים המרוכזת שלי.

ואני גרועה בזה ברמות, באמת.

אף אחד מהבחורים שדובר עליהם בפוסט הקודם לא מראים סימני חיים. ההוא מהאתר לא התקשר תודה לאל. ההוא מהפייסבוק ענה לי אבל השיחה שלנו דיי מקרטעת. מעבר לזה אמא שלי הסתכלה על תמונה שלו ואמרה שהוא נראה לה איש לא טוב, וזה, יש להודות, קצת הוריד לי את החשק לבדוק אותו.

ביום כיפור שעבר לא צמתי כי כעסתי על סבא שלי. שנה לפני זה הוא גילה שאני מעשנת. בארוחה המפסקת של אותה שנה הוא התנהג בצורה כל כך גועלית שזה נראה לי כמעט חטא להתנהג ככה בערב יום כיפור. אבל באותה שנה כבר הייתי בהחלטה לצום. בגלל כל המצב הזה, בשנה שאחרי, דהיינו שנה שעברה, לא צמתי. למעשה נסענו להחליק על רולרבליידס עם אנדריי.

עכשיו אני לא מעשנת וסבא ואני ביחסים דיי טובים. לכן לא ראיתי סיבה לא לצום.

מרבית האוכלוסייה התיכונית שלי מתאספת בימי כיפור בגינה מסויימת. אז בגלל שצמתי השנה החלטתי להצטרף אליהם.

אז אחרי שביליתי שעתיים בדחיסת כמות בלתי סבירה של מזון ומשקה, שמחה וטובת לב יצאתי מביתי עם מכנסיים שגדולות עלי ב3 מידות בערך ושלייקס (אמיתי, של סבא שלי, לא השטות שקונים במונסטון). כשהתקרבתי לשמיכות עליהם ישבו החבר'ה שלנו, זיהיתי ריח חשוד, וכשנוכחתי שזוהי אינה הזיה, הבנתי שדרכתי על חרא, שוב. בחיי, אם יש שדה שלם של דשא, עם מוקש אחד, יש הסתברות של99.9 אחוז שאני אדרוך בתוכו. אז אחרי שביליתי 10 דקות בניסיון להוציא את זה ע"י שפשוף הרגל בדשא הבנתי שצריך לעשות עבודה יסודית יותר. ביקשתי מאחד הבחורים שינחה אותי לחדר הזבל בביתו (נו, זה היה קרוב), ושם עמדתי, רגל אחת באוויר, כשבידי הנעל שלי ומקל שאספתי בדרך וניסיתי לגרד את הזוועה מהנעל שלי תחת זרם המים.

כמובן שהנעל נרטבה לגמרי, כמובן שלא כל הזה ירד, וכמובן שעד סוף הערב אנשים תהו מאיפה מגיע הריח ואם הם לא הוזים, אבל מילא.

עכשיו לגבי האנשים.מה אני אגיד? מבין הנוכחים שם יכולתי לברור בפינצטה מספר מצומצם מאד של אנשים שממש רציתי לראות. הרוב המכריע התחלק לאנשים שעדיין לא עבר להם הרצון התיכוני להראות שהם כל כך מגניבים, למרות שלמעשה כבר אין להם על מה לבסס את המגניבות שלהם, ואנשים מאד נחמדים שבוודאי היו יכולים להיות שותפים נאמנים לדירה וחברות נהדרות אבל הבעיה היא  שאין לי על מה לדבר איתם, ואלוהים יודע שניסיתי.

כל כך מוזר שעל פניו, אף אחד לא השתנה. כולם עדיין אותם ילדים שהיינו לפני הרבה שנים, כשהתאספנו ככה בתיכון.

בכל מקרה התקפלנו הביתה יחסית מוקדם. ואחד הבחורים שם ליווה אותי הביתה. זה היה כל נוגע ללב שהוא ממש הלך כמה מטרים מיותרים כדי ללוות אותי עד הדלת. עוד יותר נוגע ללב היה האופן בו הוא הפנה את הראש בדרמטיות הצידה כשחיבקתי אותו לשלום. גם בתיכון הייתה לו התנועה המגוכחת הזאת. וחשבתי על כמה שהוא כנראה בחור טוב, וחבל שאף אחת לא רואה את זה ולא תראה את זה בעוד זמן רב כי התכונות האלה שלו מתחבאות מאחורי מסכים על גבי מסכים של גמלוניות ילדותית.

ביום שבת נסענו אני ואח שלי לראות סרט על אוגרים בסינמה סיטי. אם אתם לא מצויידים באח קטן והרבה חוש הומור אין לכם מה לחפש שם. חוץ מאיתנו ישבו באולם רק ילדים בגיל 7 לערך עם ההורים שלהם. כיוון שיוצרי הסרט בריטים הוא לא היה סרט מצוייר אמריקאי ממוצע. ובכל מקרה אני ואח שלי ישבנו כל הסרט, הרצנו בדיחות וטחנו כמות בלתי נורמאלית של פופקורן . מפתיע אותי באיזו קלות אני מצליחה להצחיק אותו. ובכלל כמה מועט המאמץ שאני צריכה להשקיע בלהעסיק אותו. וזה בניגוד מוחלט לילדים שהיו לי בחיפה שהייתי צריכה לשבור את הראש על מה לדבר איתם, שהייתי צריכה לזייף עניין בסיפורים שלהם ולשקול מה לספר להם.

למרות שעכשיו הוא בדיוק בגיל שבו הם היו שנה שעברה. מעניין אם זה בגלל שהוא באמת ממש מגניב או בגלל שאני מכירה אותו יותר טוב?

בכל מקרה, הסרט מבוסס על סדרת ילדים בריטית המורכבת מפרקים בני 5 דקות בערך. כל הפרקים חסרי פואנטה, אבל בזה אולי הקסם שלהם.