ביום חמישי קיבלתי טלפון ממישהי שהייתה איתי בכיתה. אמא שלה נפטרה. הקטע היפה הוא שאבא שלה נפטר כשהיא הייתה בת 16

מה שאומר, בתרגום חופשי, שהיא כבר לא גרה עם ההורים.

חצי ערב הסתובבתי כאילו דפקו לי שק חול בראש. קודם כל אני והשמנה (זה מעתה ואילך הכינוי של אחת משתי החברות הכי טובות שלי) עשינו כמה טלפונים לאנשים מהכיתה ליידע על האירוע "המשמח", אח"כ הפכתי את כל הארון בניסיון למצוא משהו הגון ללבוש ללוויה. מסתבר שאין לי שום דבר שהוא לא קרוע/גופייה/מקושקש/פלורסנט/שמח מידי. אפילו החולצות השחורות שלי לא מתאימות כי כתובות עליהן כל מיני שטויות שממש אבל ממש לא מתאימות למעמד, לפחות כך היה נראה לי באותו רגע.

ההלוויה נקבעה לשעה 10 ולכן כמובן הגענו לבית הקברות בשעה 9. עכשיו, בהגענו אני מתכוונת לשמנה שהייתה על ההגה (כשאמא שלי שמעה שאנחנו מתכננות לצלוח את איילון לבדנו היא נורא נבהלה ולקח לי פרק זמן לא מבוטל להרגיע אותה תוך הילולים ושבחים ליכולות הנהיגה המדהימות של הנהגת המיועדת), חברתי הג'ינג'ית (השנייה בצמד החברות הכי טובות), ועוד שתי בנות. 

הנימוק הרשמי לזה היה שצריך לוודא מבעוד מועד איפה השרותים, כי  אני עושה הרבה פיפי, מעבר לזה פשוט ממש לא רציתי לאחר להלוויה, ועוד במצב כזה לא נעים.

בכל מקרה, הגענו שעה קודם, ואחרי שגילינו שיש דיי הרבה שרותים בבתי קברות ישבנו קצת, והלכנו להסתובב. אני וחברתי הג'ינג'ית הלכנו קצת מאחור והרצנו בדיחות על שמות שראינו על המצבות. באיזשהו שלב פיתחתי פחד ממשי שאני אתחיל לצחוק בטקס עצמו.

אסור לאנשים כמוני להסתובב בבתי קברות אני אומרת לכם.

אחרי קצת הליכה הבנו שאם נמשיך ללכת לא נמצא את הדרך חזרה וכדי לא לייצר עלילה לסרט "אבודים בבית קברות" (אני יודעת שזה לא מצחיק, תזרמו איתי) חזרנו לשער ושם פגשנו כמה אנשים מהכיתה שלי. הבחור מיום כיפור שליווה אותי הביתה היה שם, לבוש כולו בשחור ומנסה לשוות לעצמו ארשת פנים של אבל. היה ברור שהוא לא יודע מה לעשות עם עצמו ואיזה הבעת פנים ללבוש על עצמו שכשחיבקתי אותו התאפקתי לא להתפוצץ מצחוק. הידיד שלי היקר גם היה שם, אמר לי שלום. פרשתי את ידי אליו והוא לא קם. אז שאלתי "מה, אתה לא קם לחבק אותי?", אז הוא עשה טובה וקם, חיבק אותי חיבוק פושר וחזר לשבת. אני עם הבנאדם הזה גמרתי, שילך לחפש את החברים שלו בסיבוב.

אחרי עוד 10 דקות פגשנו את היתומה הטרייה. כולנו חיבקנו אותה והלכנו למקום שבו היו כל חברי המשפחה שלה.

כל מי שהיא חיבקה היא אמרה לו תודה ואת השם שלו בצורה מודגשת, כאילו היא מעניקה לכל אחד מאיתנו פרס נובל לשלום לפחות.

כל ההתנהלות שלה לא הפתיעה אותי, היא בחורה חזקה, ובקלות אפשר היה לראות שהיא מנסה כמה שיותר לא להתפרק.

לא נעים, כל מה שליווה את הפגישה איתה נע על קשת הלא נעים-עצוב-מביך-מוזר-פשוט נורא. פתאום נפל האסימון שלא נסענו לאיזה מפגש חברתי רגיל אלה שלמעשה קורה פה משהו ממש עצוב (ראיתי היפה והחנון קודם, אני מצטערת, ירד לי האיי קיו, אני בעצמי לא מבינה מאיפה המשפט הזה).אף אחד מאיתנו לא הרגיש בנוח להתקרב אליה, חוץ מהחיבוק בהתחלה בעצם לא דיברתי איתה כל הטקס, ולא התקרבתי אליה, כאילו היא מצורעת או משהו. רק החברות הטובות שלה, שבכו יחד איתה, יכלו למצוא את עצמן בקלות.

עמדנו וחיכינו משהו כמו 40 דקות שהטקס יתחיל. הפרוטוקול הוא שקודם כל האבלים מתאספים בכיכר קטנה בשער וקוראים קדיש, אח"כ הולכים ביחד לקבור. אני מניחה שהסיבה העיקרית היא שהקבר בשמש, ו....אתם יודעים, מילא כבר יש מת אחד.

לפנינו בתור היו עוד שתי הלוויות, אז יצא לנו לשמוע את הקדיש הזה פעמיים מהצד. בפעם הראשונה הבחורה התחילה לבכות, וכולנו הרגשנו ממש רע. בפעם השנייה זה כבר נשמע שגרתי משהו. הג'ינג'ית אומרת שזה מראה על מנגנון ההסתגלות האנושי המדהים.

אחרי הקדיש הראשון כולם שתקו. לאט לאט התחילו להתנהל שיחות על עניינים שוטפים. פתאום גילינו שעל החולצה של השמנה כתוב paradise. זה לחתולין לא היה בכוונה ואף אחד לא שם לזה לב. אבל זה נתן לנו רעיון לעצב ליין חולצות ללויה.

הבחור המובך התיישב לידינו וסיפרתי לו כמה מרשים זה היה לדעתי שהוא ליווה אותי. הוא הגיב לזה כמו ילד קטן שמחמיאים לו. כלומר חייך במבוכה והרים את כתפיו. מצחיקים אותי הבנים מהכיתה שלי לשעבר, בחיי.

בסוף אספו את כולנו בכיכר, קראו קדיש, והסיעו את האמא, בשק שחור על מן עגלה כזאת לחלקת הקבר. בגלל שעמדתי יחסית רחוק, לא באמת ראיתי את האקט. אבל מה שראיתי הספיק לי להבין שלמעשה פשוט הצמידו את האלונקה עליה הייתה הגופה לפתח הקבר, ומזגו אותה פנימה בתנועה חדה. כל אותו יום לא יכולתי להפסיק לדמיין איך אבא שלי (שיזכה לשנים ארוכות טפו טפו טפו) נמזג ככה לתוך בור באדמה, איך הראש שלו נחבט בקרשים של תחתית הקבר ואיך אדמה נזרקת עליו מלמעלה. עד עכשיו רע לי מהמחשבה הזאת.

אח"כ הייתה  רק תלולית ועליה כמה זרי פרחים. נתנו כולנו חיבוק לבחורה, היא שוב אמרה תודה והדגישה את השמות של כולנו, והלכנו הביתה.

למעשה הלכנו לנאפיס, אני השמנה והג'ינג'ית, להחליף פאזה, ואח"כ גם ישבתי קצת בבית של השמנה. אמא שלה אפילו הביאה לי נשיקה בלחי. זה מוזר, פעם אמא שלה לא אהבה אותי.

אח"כ חזרתי הביתה וכמה שעות דיברתי על זה שזה נורא לקבור אנשים בשק בד. אבל אבא שלי טוען שהרבה יותר גרוע כשקוברים מישהו בארון, כי בד"כ הוא פתוח ואז רואים את המת. מה גם שארון קבורה זה כבד, לכן צריך לקרוא לכל השכנים לעזור לסחוב. ככה יצא לאבא שלי לסחוב משהו כמו 6 ארונות ב30 שנות חייו ברוסיה.

אולי יש בזה היגיון.

בערך ב8 וחצי בערב, אחרי כמה שעות של שכנוע עצמי התחלתי לעשות ספונג'ה. כאקט משלים לניקוי היסודי של החדר שלי אפילו שטפתי את הרצפה בחדר וגם מתחת למיטה. השלל: שתי גומיות, סטיקר לאוטו עם דגל ישראל, פלאייר של הטי מרקט ,כפכף בצבע תכלת וכמובן, כמות אבק שהייתה מספיקה להקים מושבה שלמה של הקרדיטים האלה שאומרים שמעוררים אלרגיה.

היום ואתמול אגב הכנתי שלט גדול. מישהי מהעבודה של אמא שלי משתתפת בטקס יופי תחת השם המחמיא משהו פחד "יפה וגרושה" או משהו כזה. ואמא שלי מתכננת לשבת בקהל עם הזה על תקן קבוצת עידוד. השלט, שעשוי מצבעי גואש על סדין לבן, כולל את השם של הבחורה, שמש , עננים, אשוח ושתי פטריות.

לטקס אני לא הולכת, מה אני אומללה?