ביום חמישי יצאתי מהבית במטרה ללכת לשלם ביטוח לאומי, בגלל שהגיע הזמן. על הדרך הדפסתי לי מפה של נקודה מסויימת בחולון בה אמורה להיות חנות לדברי אומנות. בדרך לביטוח הלאומי פגשתי ידיד ותיק, עוד מהחברים של האקס שלפני אנדרי. מאד הפתיע אותי שהוא באמת עשה רושם שהוא שמח לפגוש אותי. זה לא שהוא לא אוהב אותי או משהו, פשוט הטיפוס בד"כ דיי אדיש לסובב אותו או שכך הוא רוצה שנחשוב לגביו. כך או אחרת, התרשמתי עמוקות מהתגובה שלו והצעתי לו להפגש יותר מאוחר לשתות בירה (טעות, טעות לשתות בירה על אנטיביוטיקה, טעות).

שילמתי ביטוח לאומי ושמתי פעמי לחולון. בקשיים ותלאות מרובים שכללו שיטוט בסמטאות לא מסומנות וגירוד מאומץ בפדחת מצאתי את החנות באזור שתכלס מוכר לי יופי. אחרי שדפקתי קצת את הראש בקיר תוך שינוך המנטרה "איך יכולת להסתבך פה יש סתומה, זה הרי כל כך פשוט" נכנסתי לחנות.

יש בעיה איתי ועם חנויות כאלה, עד כמה שאני לא יצירתית יותר מידי, נדבקתי בחדוות היצירה מהבנות מתקופת המורה חיילת שלי. אי לכך ובהתאם לזאת אני נמשכת משיכה עזה לסטנדים של צבעי אקריליק וערימות של טוליפים והררים של חרוזים בכל מיני גדלים וצבעים. השלל: שבע מאות טוליפים וכמה צבעי אקריליק, כדי להשלים את מה שכבר יש לי לחמשת צבעי הבסיס : שחור, לבן, כחול,אדום,צהוב. בנוכחות צבעים אלה אני תכלס יכולה ליצור מה שאני רוצה ולכן כיבכול לא צריכה את כל הסטנד המרהיב שהיה בחנות, אבל האפקט עדיין מרשים.

בערב פגשתי את הבחור על בירה. הוא סיים זה עתה שנה ראשונה בעברית, הוא עושה תואר משולב מתמטיקה-סינית (נו, לימודי המזרח הרחוק או משהו כזה). זה אחלה שילוב אני חושבת, במיוחד בשביל האופי של הבחור. לכן הוא פתאום יודע כלמיני דברים על סינים. אבל אני כבר לא זוכרת מה הוא בדיוק יודע. אני רק יודעת שארך לו השיער ועכשיו הוא נראה כמו איזה סטודנט צרפתי לפילוסופיה עם המשקפיים שלו והבגדים הרופפים והמלבורו האדום.

הוא כל כך מפוזר שהוא שכח שאי פעם עישנתי. האמת? אני גם מתחילה לשכוח שפעם עישנתי, אבל היום בבוקר, כשעשיתי את דרכי הביתה בסביבות 5 בבוקר והשמיים התחילו להתבהר, עברה לי איזו מחשבה שזאת שעה יפה ביום לעשן איזה סיגריה.

אבל אני גם חושבת על לקפוץ מהחלון לפעמים, כך שלחשוב אני מניחה מותר.

מאיפה חזרתי? ובכן, התקשרה אלי הבחורה עם קיבולת האלכוהול הבלתי אפשרית( נקרא לה הבלונדינית, כי לא נראה שיש לי אחרות במלאי) הזמינה אותי לבקר אצלה. סיכמנו שאני אבוא בערך ב8 וחצי, ורצתי לעשות ספונג'ה.

במהלך טקס הזזת כל פיסת ריהוט ששוקלת פחות מכורסא מהרצפה לשטיח מצאתי את מד המשקל שלנו באמצע הסלון.

החלטתי לבדוק אם יש חדש. וגיליתי שעכשיו אני שוקלת לא פחות מאשר 66 קילוגרמים. עם המשקל החדש שלי והידיעה שעכשיו אני ללא עוררין שמנה, סיימתי את הספונג'ה ודילגתי לארון במטרה לדוג זוג מכנסיים אליו אני אצליח איכשהו להדחס.

התוצאה הייתה מלבבת, אם כי יצרה לי מראה של ט'-ניקית חננה. לא שאני לא חננה, כן? אבל זה לא המראה המומלץ להסתובב בו בשישי בערב, אבל הנחתי שאין סיבה לצאת מהעור בשביל הבחורה ,היא כבר יודעת איך אני נראית, נכון?

בבית שלה ציפתה לי הפתעה, אחרי שישבנו קצת בחצר וראינו קטעים מצחיקים ביוטיוב הצטרף אלינו בחור שראיתי פעם אחת בתמונות שהיא הראתה לי. הבחור עובד עם חבר שלה והם מיודדים. כשהסתכלתי דאז על התמונה אמרתי שהוא נראה חמוד והצעתי לה בחצי צחוק שתכיר לי אותו.

אז ככה פתאום, אאוט אוף דה בלו מה שנקרא, נכנס הבחור הזה לחצר. בחור אמרנו?  כיאה למכרים של הבלונדה היקרה שלי, גם ה"בחור" עבר כבר מזמן את גיל ה30. מספיק לציין שבשנות ה80 הוא היה בן 15 ככה.

אבל מה? התמונות לא עושות לו חסד. אנחנו מדברים פה על 1.90, יפיוף בלונדיני עם ידיים מנופחות ובאופן כללי פיגורה מאד מסותת ואף גדול מידי כדי להשלים את אלמנט הדפקט האחד שגורם לכל העסק להראות אנושי מספיק כדי להיות יפה במיוחד.

ריר...

אז עם הטיפוס הזה, על רגליו הארוכות וחיוך שהוא בטח סיתת גם כן ביחד עם היקף הכתפיים ישבנו אני, הבלונדינית, חבר שלה, ועוד אחד מהחברים של החבר, שתינו בירה (הפעם הקפדתי שיהיה ממש מעט, כדי לא להרגיש רע, תיכף נדע אם זה השתלם) ודיברנו על שטויות. ברור מעבר לכל ספק שהיא אמרה לו בדיוק מה חשבתי על התמונה שלו, ברור מעל לכל ספק שהוא החליט שזה הופך אותי לטרף קל.

לכן בהתחלה הוא סתם שאל עלי כל מיני שאלות, אח"כ, כשהבחור השני הלך ונשארנו רק ארבעתנו, דהיינו הבלונדה והחבר שלה ואני והזה, הוא כבר זרק כלמיני הערות בוטות יותר ופחות וכבר פה ושם ניסה ליצור קשר של מגע, כאילו במקרה.

ואני? אני בכלל כל הערב התנהגתי מוזר,כל הסיטואציה הוציאה אותי קצת מאיזון. משום מה דיברנו על זה שאני לא רוצה ילדים, כי איכס, ודיברנו על זה שאני לא אוהבת את המקצוע שלי, ויצרנו מן דמות פרגמטית ומשעממת שלי ועם זאת סיפרתי פה ושם דברים על עצמי שקצת יצאו מהנורמה המתבקשת לדמות הזאת ועל כל פרט כזה הוא דפק חיוך מהסרטים. הוא בכלל כל הזמן הסתכל עלי וחייך.

איפשהו בשלב בו זה כבר לא היה ממש לילה ויותר בוקר נגמרו להם כל הסיגריות אז יצאנו לקנות, בדרך הוא כל הזמן ניסה לשים לי יד על הכתף או משהו, והציע פעם ופעמיים שניסע אליו אח"כ "לדבר", כי הוא רוצה "להכיר" אותי יותר...

זה מאד מאד מאד מאד מחמיא לי, באמת, במיוחד במשקל הנוכחי, אבל בת כמה הוא חושב שאני? אני מבינה שבגיל שלו ה21 שלי נחשב גנון, אבל אני עדיין לא עד כדי כך סתומה.

בידיעה הכללית שלא יקרה פה שום דבר, אמרתי לו עוד קודם (כלומר כשעוד ישבנו אצל הבלונדה) שבכל סיטואציה אחרת, אל מישהו כמוהו בחיים לא הייתי ניגשת, כי הוא יפה מידי, מה שאומר שהוא מושך מבטים, מה שאומר שהוא יכול להחליף בחורות כמו גרביים, מה שדופק את האופי שלו (וכן, אמרתי לו את כל זה). הוא כמובן התרעם על זה שאני קובעת עליו דברים בלי באמת להכיר אותו ושאני צריכה להכיר אותו באמת בשביל להגיד דברים, ושכל ההנחה שלי לגביו מבוססת אך ורק על אינטואיציה ושזה לא מספיק.

ואחרי כל ההקדמה הזאת אגב הוא התחיל לשלוח ידיים ולנסות לשכנע אותי לעשות איתו סיבוב או משהו, כך שאין לזלזל באינטואיציה שלי.

לא צריכה הרפתקאות על הראש שלי, בחיי. סטוצים אני לא, ורציני הבחור הזה גם לא. וגם אם הוא היה רציני, ספק לי אם הייתי רוצה למצוא את עצמי במערכת יחסים עם ז'לוב רוסי שאוהב לצאת למועדונים שברזומה שלו יותר בחורות מגוונים של אקריליק בחנות הזאת שראיתי, שלא נדבר על זה שיש לו בן בן 18 ככה, שעד לא מזמן הוא לא ידע על קיומו (אבל זה כביכול אני אמורה לא לדעת ,זה הבלונדה סיפרה לי, אני חושבת שהוא מעדיף לא לחשוף פרטים כאלה על עצמו לבחורות שהוא מנסה להשכיב)

באמת נורא מחמיא לי שבחור כל כך יפה מנסה להשכיב את כל ה66 קילו שלי. בחיי שזה מחמיא, אבל יכול להיות שזה סתם האלכוהול.

אחרי שהם קנו סיגריות (ועוד קצת בירה, כי כמובן נגמר, ומפלס האלכוהול בדמה של הבלונדה איים לרדת אל מתחת לדרגת נוק אאוט), והתכוונו כבר ללכת לכיוון הבית שלה, הודעתי חגיגית שאני צריכה ללכת הביתה כי אני רוצה לישון ויש לי שבע מאות דברים להספיק לעשות (מה שנכון,אגב) והלכתי הביתה.

למרות כל הנאמר, קיוויתי מאד שהוא יציע ללוות אותי, אבל אני מניחה שאחרי שאמרתי לא  כמה פעמים, זה כבר לא היה כל כך אפשרי. לא כי רציתי שמשהו יקרה, חלילה, פשוט רציתי למשוך קצת יותר את האשליה הכללית של אותו ערב. מעבר לזה, כל הדרך הביתה הייתה לי איזו תקווה קטנה שהוא ישאל את הבלונדה איפה אני גרה ויחכה לי מתחת לבית.

כל הדרך גם אכלתי את עצמי למה הלכתי כל כך מוקדם. ועכשיו, אחרי שעתיים וחצי שינה, אני מרביצה לעצמי מנטלית תוך שינון המנטרה "שום דבר טוב לא יצא מזה, עזבי".

מגרד לי להגיד לבלונדה שתתן לו את הטלפון שלי ולבדוק אם באמת האינטואיציה שלי נכונה או לא. אבל העניין הוא שרוב מקרי האונס מתבצעים על ידי אנשים שאנחנו מכירים. וגם אם זה לא הקייס, הרי ברור שאין פה משהו מעבר לעובדה שאתמול בלילה (או יותר נכון היום בבוקר) הוא פשוט היה מאד שיכור (וקצת מסטול, שזה גם מינוס מאד רציני, בחורים שמעשנים דשא) ולכן כל הטררם הזה.

בגלל זה היה לי כל כך חבל שהלכתי מוקדם, כי זה נגמר מוקדם וזה לא יחזור יותר. היה פה אלמנט של יציאה מהנורמה, הרי אני לא מסתובבת עם בחורים כאלה רוב חיי, וכמו שכבר אמרנו, בדרך כלל מעדיפה להתרחק מהם. מצד שני אולי זה לטובה, כי בסוף הוא יכול היה עוד להתעצבן או משהו שאני לא משתפת פעולה, ולהתמודד עם 1.90 עצבני ב5 בבוקר זה לא חכם.