~~~~~~~~~~~~

אתמול בערב, אחרי יום שלם של דפיקת הראש בשולחן על מחברת מעבדה בכימיה הוצאתי את עצמי בפעם הראשונה בחיים מהבית ביום שישי של לימודים לפגישה עם הבחור. התוכנית כללה תרמוס עם קפה, שמיכה ואת חוף הים של העיר הנחמדה שלי שנוטה להיות ריק יחסית בלילות, ואותי, בתלבושת "סתם זרקתי על עצמי משהו ובאתי" שהכילה בין השאר חולצה גזורה בלי חזייה (לאחרונה אני מגיעה למסקנה שהשילוב הזה נותן לי סוג של בטחון עצמי).

ב8 ו40 גיליתי היה לי בלת"ם קל עם התרמוס, שמתברר שקצת נוזל, רבע שעה ביליתי בלאלתר לתרמוס חיתול ממגבת וסיכות ביטחון. מיותר לציין שכל זה שעשע אותי מאד, וכך, מבודרת קלות, שמחה וטובת לב דילגתי לתוך האוטו של הבחור ונסענו.

החוף התברר כשומם ביותר. פרשנו שמיכה, מזגנו קפה, דיברנו על דא ועל הא. כל הגוון של השיחה היה מאד אישי ובוטה, אולי אפילו יותר מהמותר בשלב הזה.

באיזשהו שלב הוא הסתכל עלי ושאל "אפשר לנשק אותך?", עשיתי איזו תנועה שדומה להנהון ובאמצע הנשיקה תקף אותי פרץ צחוק בלתי נשלט ותוך כדי צחקוקים צעקתי עליו: "מי שואל דבר כזה? איזו שאלה עילגת!! זאת בערך השאלה העילגת ביותר ששאלו אותי אי פעם!!" (שקר גס ובוטה, אבל מילא) הוא כיסה את הפנים עם הידיים כאילו נבוך וגם צחק. אחר כך חזרנו להתנשק.

גבירותי ורבותי, לא נולד הגבר שיודע להתנשק מהפעם הראשונה. כלומר, עד הנוכחי. פשוט מעולה.

ישבנו ככה כמה שעות, מידי פעם נשכבנו על השמיכה והסתכלנו על השמיים, וכמובן שקפא לנו התחת, וכמובן ניצלתי את העובדה שקפאו לי הידיים כדי לחמם אותן על העורף שלו, וכמובן שהוא עשה פרצוף של "אוי נורא קר לי אני כל כך סובל", וכמובן שלמרות זה הוא לא התנגד יותר מידי שאני אמשיך להקפיא אותו.

בערך באמצע הערב התיישבו על החול לא רחוק מאיתנו שלושה בני נוער, שני בנים ובת. עושה רושם שהם ניסו לחשוב האם ללכת לשחות או לא. הם ישבו קצת על החול, עישנו סיגריה ואפשר היה לראות את המאבק הפנימי של הבחורים שמצד אחד ממש לא רצו להקפיא לעצמם את הביצים ומצד שני רצו מאד לעשות רושם על הבחורה.

בסוף הם הלכו.

במקום הגיעו שלושה רוסים מבוגרים והתיישבו מול תחנת המצילים שמולה ישבנו. אחרי כמה זמן השיחה שלהם התחילה להשמע שיכורה משהו. התקפלנו במהירות האור (כי אנחנו רוסים טובים שלא רוצים בעיות) והלכנו למכונית.

שם הדלקנו מזגן על חום בלתי נורמאלי כי קפא לנו כל מה שרק יכול היה ואולי עוד חצי שעה התנשקנו בלי הפסקה. כל הפריג'ידיות שלי נעלמה רחוק רחוק והייתי מוכנה להקפיא את הזמן לאותו רגע ולא לחזור יותר למציאות אי פעם.הדבר היחיד שהפריע לאידיליה הכללית היה העובדה שהוא ניסה לשלוח ידיים פה ושם ואני הייתי צריכה לדגמן משמר צניעות ולהעיף את הידיים שלו, כי לא רציתי להזיז עניינים מהר מידי, מה יש? הים לא בורח.

כשנחתתי, הבנתי שכבר 2 בלילה, וכדאי מאד ללכת הביתה. בכוחות עילאיים ניתקתי את עצמי ממנו ונסענו אלי. כמו הג'נטלמן המושלם שהוא מתיימר להיות הוא ליווה אותי לדלת. ניתלתי עליו לעוד נשיקה ארוכה, ופתאום קלטתי שאני עומדת על קצות האצבעות.

קברתי את האף שלי בכתף שלו ועמדנו כמה שניות מחובקים. והלכתי הביתה.

כמובן שישנתי רע, כמובן שלא הייתי מרוכזת היום בכלל כי כל הזמן חשבתי עליו. כמובן שלא הצלחתי שום דבר בניסיון שלי להתכונן למעבדה. כמובן שלא הצליח לי שום דבר.

ומתי הבנתי את זה? הבנתי את זה היום בערב. אחרי שיום שלם לא קיבלתי ממנו טלפון והאופוריה הדפוקה שעטפה אותי התחילה להתפוגג. הדופק שלי קפץ חזרה ל200, התיישבתי על המיטה והתחלתי לבכות. אח"כ התקשרתי לכמה אנשים שעושים איתי את המעבדה וגיליתי שאף אחד לא מבין גם כן. וזה, אתם יודעים, צרת רבים חצי נחמה. עושה רושם שאני אצטרך לעבור לגור בחדר של המדריכת מעבדה ביום שני. יהיה בסדר.  

אני רגועה מידי, וזה לא טוב. מצב רגוע אצלי מסמן חוסר אכפתיות, מה שיתבטא בצורה ישירה בציונים.

והבחור? אני חושבת שהסיפור נגמר. זה לא שהוא עושה משהו חשוב, הפייסבוק שלו מחובר כרגע הוא החליף תמונה ראשית ותכלס, אני חושבת שאם היה לו חשק, הוא כבר היה יוצר איתי קשר. האינטואיציה המחודדת מידי שלי לצערי כבר הודיעה לי שזה כנראה לא סתם.

כבר אתמול בערב תכלס היה לי איזה חשד שמשהו לא בדיוק מתפתח כמו שהייתי רוצה. יותר מידי נשיקות, לא מספיק מלל.

אבל פה זה כבר חוסר האיפוק שלי, כי אני טיפשה, כי לבשתי חולצה קצרה מידי, כי סיפרתי על עצמי יותר מידי, כי אני כהרגלי במה  מטומטמת והוא סתם ילד קטן שכמו שחזיתי בהחלט מסוגל לעשות מהלב שלי דייסה.