הסיפור עם הבחור הכי יפה שאי פעם יצא לי לצאת איתו אני מאמינה נגמר אתמול.

כלומר הוא לא בדיוק נגמר, אני עוד צריכה להתקשר ולהודיע ש"תשמע אולי אתה צודק וזה באמת לא רעיון כל כך טוב" אבל בראש שלי כבר שמתי חותמת.

למה?

בחורים שאני יוצאת איתם צריכים לעבור כמה שלבים, זה נשמע נורא מתנשא ומזעזע, אבל אני מבינה בראש שאם אני אתן את הלב שלי למישהו שלא ראוי לו, אני אסבול מאד. לכן, למרות ההתלהבות הגדולה שאוחזת בי בכל פעם שאני מכירה מישהו שמוצא חן בעיני פחות או יותר, אני משתדלת לא לערב בעניין יותר מידי רגשות אמיתיים, כדי לא להפגע.

אז ממש בהתחלה, אחרי שאני מבינה שעשיתי רושם חיובי, אני מתחילה לעשות רושם שלילי. אני מציבה בפני הבחור שלט גדול ואדום "זהירות, תהום לפניך" והוא בוחר אם להתייחס לזה ברצינות ולברוח כל עוד נפשו בו או לא. הבדיקה הטובה ביותר עד כה, היא להתקשר לבחור אחרי כשלון כלשהו שאני נוחלת בלימודים. דברים כאלה מוציאים אותי מאיזון יותר מהכל וזה אומר שאני אהיה בשיא המרמור שלי. אם באותו רגע יש איזה בחור על הכוונת, אני יכולה להתקשר אליו ולראות איך הוא יגיב.

אז אתמול הייתה לי מעבדה בכימיה שהלכה רע, ממש רע. לא הספקנו חלק ניכר מהניסוי, היה לי קשה להתרכז, בלבלנו את כל המדידה ואני בכלל לא בטוחה, לא לגבי התוצאה שיצאה לי ולא לגבי הציון שאני אקבל על תפקוד כושל במעבדה.

חצי שעה מאוחר יותר מהרצוי (כי כאמור, לא הספקנו) גררתי את עצמי לתחנת האוטובוס, תוך שאני מודעת במאת האחוזים (כי אני זוכרת את הזמנים בערך) שיש לי לפחות 20 דקות לחכות פלוס שעה וקצת נסיעה. בדרך התקשרתי לבחור והתלוננתי נמרצות על המעבדה שהלכה רע. אני חושבת שאם הייתי מתחילה לבכות באמצע המסדרון של בניין מדעים מדוייקים  הייתי זוכה ליותר אמפתיה ממה שקיבלתי ממנו. אם כי יש לציין שעוד לא בכיתי כשהתקשרתי אליו, אלא רק אחרי.

התגובה שלו הייתה משהו כמו "לא נורא.. זה רק מעבדה... יהיה בסדר", וכן, אני יודעת שזה נכון, ושזה גם מה שכל אחד אחר היה אומר לי. אבל זה לא היה ה"מה" אלא ה"איך". טון ה"לא אכפת לי מהמעבדה שלך את יכולה מצידי ללכת לחפש את החברים שלך בסיבוב אני סתם אומר לך עכשיו את מה שאני אומר כדי לצאת ידי חובה" עשה לי עוד יותר רע. ממש הרגשתי שאני מנסה לחלץ ממנו בכוח עידוד. וכשאמרתי לו שזה לא ממש מעודד מה שהוא אומר הוא הגיב ב"אם את מחפשת שיחות עידוד, אני לא הכתובת, אני ממש לא טוב בדברים כאלה, אין מה לעשות, ככה אני" . חבר'ה, אין מה לעשות ככה אני זה משפט שלי, ובחיי, אני לא מאחלת לאף אחת בחור שדומה אפילו באפסילון לאופי שלי.

הוא גם החליט שזה זמן ממש טוב להתחיל לחפור לי על זה שאני צריכה לעבור לגור יותר קרוב לאוניברסיטה כי אני שורפת הרבה מאד זמן על אוטובוסים (20 דקות פלוס שעה וקצת, זוכרים) , וזה לא שהוא אומר לי את זה פעם ראשונה. נורא מעצבן אותי שאנשים חוזרים על עצמם בדברים כאלה. זה כמו שמנסים לשכנע אותי לא ללמוד כימיה כי אני לא באמת אוהבת. קודם כל זה לא שאני לא אוהבת בכלל, אלא שנורא קשה לי ואני מתחילה לפתח שנאה לדברים שלא מצליחים לי בקלות, מה גם שהכל כל כך לחוץ שמה לעשות, לימודים עושים לי רע. אז באותה מידה אני מאד אוהבת את החדר שלי ואת האוכל שאמא שלי עושה ואין לי לא כסף ולא זמן ולא כוח לגור לבד. וכבר אמרתי לו את זה. אבל לא, הוא החליט שזה זמן מעולה לדחוף את העניין הזה שוב. 

ואז הוא היה צריך לסיים, ואני התיישבתי באוטובוס והתחלתי לבכות. אחרי זה התקשרתי לשי, מה שהחזיר אותי מעט לעשתונותי.

גם לשי יש שבע מיליון פאקים, וגם הוא נוטה לחפור לי על דברים שמביאים לי קריז. אבל בגלל שהנישה שלו שונה מבחינתי, יש לו יותר מרחב תמרון. הרבה דברים שהוא אומר אני פשוט מסננת, מתוך מודעות מלאה שהבחור חולה נפש לא קטן ומילא , אז שיגיד מה שהוא רוצה.  

חזרתי הביתה, טיגנתי ספגטי, פיזרתי עליו פרז'ן, ומול צלחת חצי מלאה הבחור התקשר. עניתי ודיברנו קצת על כלמיני, וכל דבר שהוא אמר עצבן אותי יותר ויותר. בסוף אמרתי לו שהתעצבנתי על השיחה הקודמת, והייתה שתיקה, ואז הוא התחיל לגמגם משהו שוב על זה שככה הוא ושאין מה לעשות ושאולי באמת זה לא רעיון טוב לנסות לפתח משהו בתקופה כזאת לחוצה ושאולי בכל מקרה כדאי שנדבר כשיהיה לי מצב רוח טוב יותר ושמכסימום לא נורא, ניסינו.

שלושה ימים אני מסתובבת עם הראש בעננים והוא מודיע לי ש"לא נורא, מכסימום ניסינו" ומשאיר לי את ההחלטה, ממש פגישת עסקים, רק מסמך וצד שלישי חסר לו.

אז שתקתי וראיתי איך כל התדמית שלו קורסת לי מול העיניים. נהייה לי פתאום נורא עצוב. הוא לא הבין למה אני שותקת. בסוף אמרתי משהו בסגנון זה שאולי באמת כדאי שנדבר כשאני אהיה פחות מצוברחת, וסיימנו את השיחה. לא נראה לי שהוא יתקשר עוד, ואם הוא כן נצטרך לנהל את השיחה שדיברתי עליה בתחילת הפוסט.

אני מסיקה מכאן כמה מסקנות:

א. כדאי, לדעתי, להעלות את רף בני הזוג ל27-28 ככה ולא מתחת, כי מתחת הם באמת תינוקות. 

ב. כדאי גם לא לצאת יותר לבליינד דייטים.

ג. כדאי גם לא להתנשק יותר בפגישה השנייה, זה באמת שבאמת מוקדם מידי.

ד. כדאי להתרכז בלימודים.

מה שמזכיר לי שיש לי שיעורים בתרמודינמיקה ,אז אם תסלחו לי..