כל היום הזה התחיל גרוע.

לא ישנתי מספיק שעות, לא חזרתי על המעבדה באוטובוס כי לא נסעתי באוטובוס.

סבא הציע להסיע אותי והחליט שבוקר לפני מעבדה זה זמן מצויין להסביר לי למה בדיוק אף אחד לא ירצה אותי כי אני כל כך היסטרית.

הוא ניסר אותי חצי איילון וכשהודעתי לו שהוא סתם מקלקל לי את מצב הרוח הוא ממש התעצבן

זה גרר שתיקה של עשר דקות ככה. עסק לא נעים הוא שתיקה של 10 דקות בפקק. בסוף התחלתי לדבר על איזה נושא נייטרלי.

למעבדה לא הייתי מוכנה כי חצי מהסופ"ש הלך לי על הכנה לפרוייקט מזורגג של מעבדה בכימיה.

לא הספקתי חצי ממה שהייתי אמורה להספיק במעבדה, הספקטרופוטומטר עשה לי כל הזמן בעיות וכל התוצאות שלי אני כנראה יכולה לגלגל יפה יפה ולדחוף לתחת מרוב שהן מועילות, ולא, אני לא יודעת מה אמור היה לצאת בתיאוריה,אז גם לחרטט משהו אני לא יכולה.

בדרך הביתה, כשנחתתי שוב לאוטו של סבא, כבר העמדתי פנים של טיפוס חזק וגיבור וחייכתי. נסענו לבית של סבא וסבתא (הם גרים באותו הרחוב שבו אני גרה). הוא  היה צריך ללכת לתורנות. אחרי שהוא הלך, מול צלחת מלאה מרק התחלתי לבכות.

אחרי שנרגעתי ואיכשהו דחפתי לעצמי קצת אוכל הלכתי הביתה וניסיתי לעשות שעורים בפיזיקה שבכלל הייתי צריכה להגיש ביום ראשון.

מיותר לציין שלא הלך לי כלום. בעמוד החמישי של פיתוח מתמטי ארוך כמו הגלות הבנתי שאני לא באמת מבינה מה אני עושה, שלחתי מייל מבוהל למתרגל ואני לא מצליחה להפסיק לבכות.

אני מרגישה שאני שוקעת, יש לי יותר מידי דברים לעשות ומעט מידי זמן.

אני עייפה, הראש שלי לא קולט כלום, ואני בכלל לא בטוחה שיש לי הכוחות להתמודד עם זה.

והפעם לא רק אני ככה, כל מי שמסביבי נמצא בדרגה כזאת או אחרת של יאוש.

ויש איזה אוטו טיפשי מתחת לבית שלי שלא מפסיק לצפצף כבר שעתיים, אני שוקלת ללכת לשבור לו את השמשה.