עד כמה אני בתחתית של התחתית.

אתמול הייתי צריכה להביא למישהי תרגיל שלי (אנחנו גרות באותה העיר) כדי שתגיש לי אותו היום כי אני לא באה כי רע לי.

אז התקשרתי לגושה שילווה אותי.

זה היה מצחיק

5 דקות אחרי שהתקשרתי הוא כבר התייצב כמעט בהקשב.

והלכנו אליה, הבאתי את התרגיל.

ועוד שעה אולי ישבתי על ספסל.

קצת דיברנו, קצת בכיתי, הרבה אי הבנה.

עכשיו אני מנסה לסדר את החדר לצלילי אריק ברמן (שזאת המוזיקה של הדיכאון הכי עמוק שלי בד"כ, כי הוא שר על כמה שהוא לא יוצלח וכמה רע לו, וזה נופל לי בדיוק על החלקים המתאימים בלב)

פשוט מרוב שנמאס לי מעצמי, קשה לי אפילו ללכת ברחוב לבד.