ויום אחד העולם נחלק לאנחנו והם, נחלק כל כך הרבה פעמים שלבסוף נשארתי רק אני והם, מאורגנים ומסודרים בקטגוריות. 

ורק אני לבד על הגג שבתות וחגים.

כל כך בודדה ומסכנה ומתבוססת ברחמים עצמיים שלולא אח שלי מזמן כבר הייתי שמה קץ ליסוריי אבל אסור, חבל על הילד.

זוהי אהבה חברים וחברות, אמיתית ולא מזוקקת, מתועלת כל כולה לעבר היצור הקטן וחסר הישע שהוא אח שלי. שכנראה יכול להתמודד עם המציאות היומיומית הרבה יותר טוב ממני ומהווה כבר שנים משענת איתנה יותר מכל בני הזוג שהיו לי במשותף.

וזה לא בסדר, מסתבר, זה לא בריא.

אבל ניחא, זה לא חשוב.

יש בחור חדש לדווח עליו ואם הייתי תופסת את עצמי בזמן היו לי אפילו דברים חיוביים לכתוב עליו, עכשיו אני כבר סתם עצבנית.

זה כאילו הוא התחיל לעשות מאמצי על לא להבין שום בדיחה או הערה סרקסטית שאני משחררת לאוויר העולם. מכירים את זה שאתם אומרים משהו שיש לו פוטנציאל להפוך לפינגפונג של שנינויות אבל במקום זה מקבלים שתיקה ואז הבנאדם השני פשוט מתחיל לדבר על משהו אחר. ואתה יושב ודופק את הראש על קיר הפייסבוק.

במקרה שלי גם מתחיל לכאוב לי הלב כי אני בחרדה בלתי פוסקת ותרגילי הנשימות הטפשיים של הפסיכולוגית מעצבנים אותי יותר מהחרדה עצמה.

אבל בע, אין לי חשק לדבר על זה בכלל.

אין לי חשק לדבר על כלום, בגלל זה אני גם לא כותבת, סתם בא לי למות, כבר שנים שאני רוצה למות וממציאה לעצמי בעיות על הראש.

אפשר לחשוב שאי אפשר היה להשאר במקום אחד ולא לחפש הרפתקאות, גם כן חלום חיי.

חלום חיים זה בקשה גדולה מידי לאנשים עם משאלת מוות