יומיים חסרי אירועים מיוחדים למיטב זכרוני עברו עלי אחרי הפגישה הזוועתית ביותר בעולם כולו וקיבלתי הודעה.

מלכתחילה תכננתי לשתוק עד שיתגלו סימני חיים (בתקווה שאולי הם לא יתגלו) ואז להודיע ש.. איך להגיד את זה בעדינות? הייתי מעדיפה לפתור בעיות קיצון עם אילוץ בתלת מימד.

אז התקשרתי אליו.

"תשמע.. אני מצטערת.."

ואז הוא קיבל שיחה, חיכיתי דקה שהוא יסיים לדבר וכשהוא חזר אלי, פלטתי במהירות האור (לפני שעוד משהו יסיח את דעתו)

"אני מצטערת אבל זה לא ילך בינינו"

שתיקה

"וואלה.. הקדמת אותי, טוב זה היה מובן לשנינו שזה לא הלך, תכלס אני לא פנוי רגשית כרגע"

אם זה מה שעושה לו טוב לאגו? מי אני שאתנגד.

אוקי.. החלפנו עוד כמה משפטים ואז אמרתי שאני צריכה ללכת וש"נשמור על קשר" שבאמת אומר שאחרי השיחה הזאת הדבר היחיד שאני אגיד לו אי פעם יהיה "שלום" מאד מאולץ אם אני אתקל בו במסדרון הפקולטה. והוא? לו היו כנראה תוכניות אחרות. הוא מאד התלהב ואמר שבוודאי ושחייבים לשמור על קשר ולא נהרוס את הידידות וזה וזה.

טוב, החלפנו עוד כמה משפטים על דא ועל הא ואז הבנתי שאני מדברת עם הבחור שהתחלתי לדבר איתו בתחילת הסמסטר הראשון שהיה מאד סימפטי ומצחיק למעשה. ומשום מה החלטתי שאולי באמת כדאי שנשאר ידידים, ככלות הכל, זה לא שיש לי עודף בחיי חברה. איכשהו הגענו ללדבר על הפגישה וכמה היא הייתה נוראית והוא רצה לשמוע מה הוא עשה לא בסדר.

אז אני כמו סתומה הסברתי לו. לפעמים, בחיי, אני מתפלאת על עצמי עד כמה אני אדם פשוט ולא מתוחכם. כל ילדה בחטיבה בימינו יודעת שלא עושים דברים כאלה, גם אם כביכול שינינו את הסטטוס לידידים. אבל זה היה רק חצי צרה.

הוא שאל אם סיפרתי על הקטע הזה למישהו, כלומר מהפקולטה.

ואני צחקקתי ואמרתי שבטח שכן, ככלות הכל יש לי כמה חברות מהפקולטה (לא הרבה, אבל יש) ורציתי לחלוק.

הוא התעצבן כמו שבחיים לא ראיתי אותו עצבני. דם ואש ותמרות עשן יצאו ממנו ובמבט לאחור אני מתפלאת איך הוא לא חרך את השפורפת שלו ושלי מרוב שהוא כעס.

"את לא יודעת מי אני באוניברסיטה!!! יש לי מוניטין לִבְנוֹת!!! עכשיו כולם יחשבו שאני כזה וכזה!!! למה היית חייבת לספר?!! מה, זה נותן לך נקודות אצל חברות שלך??!"

נקודות

...

והוא המשיך והמשיך והציג את כל הסיפור כאילו אני איזה סטודנטית מסכנה עם קראש על המתרגל והוא הואיל בטובו לעשות לי טובה ולדבר איתי. ואז ברגע אחד נגמר לו השטף. הוא עצר ושאל "טוב אז מה קורה ככה?"

"שום דבר" עניתי, תוך הפגנת שליטה עצמית אדירה, או שפשוט הייתי עדיין בשוק "חוץ מזה שאני מנומסת מידי לאנשים שכפי הנראה לא מגיע להם, להתראות".

זה היה ביום שבת. בימי שבת יש סלסה. אז למרות החשק העז לשבת בבית ולדפוק את הראש בקיר בשעה 9 בדיוק התייצבתי, לבושה במיטב מחלצותי (דהיינו מכנסיים עם הרבה כיסים, כדי שאפשר יהיה להשאיר עלי את הפלאפון בזמן שאני רוקדת) בפינת הרחוב מחכה לחברה שתבוא לקחת אותי.

נסענו לסלסה רק כדי לגלות שאין אף מקום חניה ברדיוס של כמה קילומטרים מהמקום, וזאת כיוון שמועדון הסלסה ממוקם ליד יד אליהו ו"למזלנו הרב" בדיוק היה משחק.  לקח לנו משהו כמו שעה למצוא חניה.

בסוף חנינו בין שתי מכוניות, שביניהן היה רווח מזערי. יצאתי החוצה מהאוטו וניסיתי לכוון את החברה כדי שלא תדפוק את האוטו או את אחת המכוניות ביניהן ניסתה לחנות. אבל בגלל שכאמור היה ממש מעט מקום, לקח לנו הרבה זמן לחנות ומהר מאד נוצר פקק של 4-5 מכוניות צופרות. במכונית שהכי קרובה אלינו בחור צעיר (ודיי חמוד) החליט לעזור לנו לכוון ודווקא היה מאד מועיל. באמצע העניין השכנים מהחלון ממול יצאו לחלון לראות על מה כל המהומה וגם הם התחילו לעזור בצעקות "סעי.. סעי.. יש לך עוד..".

בקיצור, היה שמח.

בסוף הצלחנו לחנות, עושה רושם שבלי לגרום נזק לאף אחד והלכנו לסלסה.

כמובן שאיחרנו לשיעור שבתחילת הערב, וכמובן שלא היו בקבוצה של המתחילים מספיק בנים, אז התיישבתי בצד, שתיתי בירה והסתכלתי איך אחרים רוקדים. אח"כ נגמר השיעור והתחילה המוזיקה.

מישהו הזמין אותי לרקוד ופתאום קלטתי, שלא רק שאני לא זוכרת שום צעד, אין לי שום חשק להזכר. הבחור היה נורא נחמד וניסה להסביר לי מה עושים, אבל הייתי כל כך מצוברחת שפשוט הלכתי. התיישבתי על אחת הספות ופתאום התחלתי לבכות.

וזה היה כל כך מוזר. הנה אני, באמצע מועדון, לפני מכלול רב של זוגות צבעוניים רוקדים, אורות מרצדים ומוזיקה רועשת, ואני בוכה ואף אחד לא רואה את זה.  כל כך מוזר. אם הייתי יוצאת החוצה, למשל, בוודאי היו שמים לב ,אבל פה, בחושך, ברעש, נבלענו, אני והדמעות שלי ואף אחד לא היה יכול לנחש אפילו שהזאת שם על הספה בעצם בוכה.

אחרי כמה דקות של ישיבה בלחיים רטובות התחלתי לנסות להבין מה הסיבה. התשובה הייתה כל כך טריוויאלית שזה אפילו מפתיע שהייתי צריכה לחשוב על זה קודם. וכך, במטרה לרפא את הפצע על ידי הוצאת המוגלה, יצאתי מחוץ לשטח המועדון למגרש חניה צידי, התקשרתי למתרגל, וצרחתי עליו את כל מה שלא הספקתי לבכות החוצה.

הוא כמובן לא הבין מה אני רוצה ממנו, אמר משהו על זה שהוא בכלל לא כועס, מה שהרתיח אותי עוד יותר, אמר משהו על זה שהוא מצטער ושהוא לא התכוון לפגוע בי, אבל המצטער שלו נשמע כל כך מאולץ, כמו שגברים בד"כ עושים כדי שבחורה תרד מהם כבר בלי להבין למעשה מה הם עשו לא בסדר. אמר גם שהוא מאד אוהב אותי בתור ידידה ומאד אכפת לו ממני וכשאמרתי לו שידידים אנחנו לא ולא נהיה הוא אמר משהו על זה שאני נותנת לאגו ולכעס שלי לחשוב במקומי ושחבל על הידידות וזה וזה.

שמוק.

אחרי שסיימנו את השיחה האחרונה שלנו לגלגול הנוכחי, אני מאד מקווה, קיבלתי טלפון מהחברה, היא רצתה ללכת הביתה וחיפשה אותי. הלכנו לכיוון האוטו. קודם, אחרי שחנינו, היא דאגה שאחת המכוניות שביניהן חנינו תדפוק את האוטו שלה ביציאה מהחניה כי היינו צמודים מאד. וראו זה פלא, כשהגענו לאוטו, התברר ששתי המכוניות שמסביב לשלנו עדיין במקומן, בעוד שבערך כל שאר המכוניות כבר נסעו.

האמת? תארתי לעצמי שזה מה שיקרה. אבל ניחא, יותר קל לצאת מלהכנס.

הבעיה הייתה שבדרך נדבק אלינו איזה ערס בשנות ה40 לחייו והתחיל עם חברה שלי (שהיא, יש לציין, כוסית לא נורמאלית). הוא התברר להיות מהקרציות ולא עזב אותנו בשקט. כל הזמן ניסה לדבר עם חברה שלי וכשנעמדתי שוב לכוון אותה איך לצאת מהחניה, עמד ממש בצמוד לאוטו, זרק הערות והפריע לנו, כביכול בניסיון לעזור. באיזשהו שלב, כשכבר יכולנו לצאת מהחניה פחות או יותר, הסבלנות שלי פקעה. רצתי לאוטו, הוצאתי גז מדמיע, כיוונתי את זה מול הפרצוף שלו וצרחתי עליו את כל מה שלא סיימתי לצרוח על המתרגל (כמובן שהתוכן היה מתאים לסיטואציה, משהו בכיוון של "כושלאמא שלך לך מפה מה לא מובן אמרו לך ללכת..."). הוא הלך כמה צעדים אחורה, חברה שלי נלחצה ממש, צעקה עלי שאני אכנס לאוטו ונסענו.

בדרך חזרה התנצלנו אני והיא עשרות אלפי פעמים אחת מול השנייה. וקיבלתי שטיפת "ככה לא עושים, לכי תדעי מה היה קורה, את לא יודעת מה הוא יכול לעשות". כן, ומה אני יכולה לעשות?

כל האג'נדה הפמיניסטית מתנפצת ברגעים כאלה. מה שווה כל ה"נשים הן בדיוק כמו גברים, אנחנו יכולות לעשות הכל בדיוק אותו הדבר", באמצע הלילה ברחוב צדדי? איפה הן רואות פה שוויון בדיוק?

למחרת בבוקר המרתגל שלח לי הודעה בעלת תוכן שולי לגמרי. הסתכלתי על ההודעה הזאת, נאנחתי, ובלב כבד העברתי את המספר שלו לצלצול שקט. עכשיו יש לי שלושה כאלה.