הגיגית

 רוצח עברי - מימין לשמאל

יגאל עמיר לא פעל לבדו. הוא היה חייל בפלנגה של קיצונים. רצח רבין היה תוצאה ישירה לא של מיליה אלא של אמונותיה ומעשיה. ההלכה מיטיבה להסביר את החובה להבדיל בין שור מועד, שבעליו הוזהר על סכנותיו, לבין סתם בהמה תמימה למראה. הכתובת על הקיר החוצה את העם נחרתה כבר מזמן, באותיות של דם.

לא הקריאות בוגד הן שהורגות, כפי שאוהבים עכשיו לומר אצלנו, אלא החברות בארגון מזוין, שאת העידוד לקיומו הוא שואב מקהל הנושא על כתפיים את לוינגר מקרית ארבע, ה"רב" שהרג בירייה סוחר נעליים ערבי בתוך חנותו. ציבור שאחד מדובריו הראשיים "בתוך הקונצנזוס" הוא פנחס ולרשטיין, שהרג צעיר ערבי בירייה בגבו. ציבור שגיבוריו הם "אסירי" המחתרת היהודית - רוצחים שריצו בנעימים עונשים מגוחכים על פשעיהם המתועבים.

התמיכה שלה זכה רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין לא היתה מזערית כזו שלה זכה עמיר. קברו הפך למקום עלייה לרגל ואלפי צעירים חונכו להאמין בקדושת מעשהו.

מניין קורבנות הטרור היהודי כבר הגיע לסביבות המאה. הרוצח מהפגנת השלום היה רק אחד משורה ארוכה של טרוריסטים.

לא הקריאות רוצח ובוגד הן שהרגו את רבין. לא חופש הדיבור הוא האויב. חופש הדיבור הוא דמוקרטי ולכן הוא טוב. רבין לא נרצח מפגיעת מילה. המילים שהרגו אותו חקוקות בהוראות להכנת כדורי דום-דום.

אסור להרשות לכעס על המסיתים להסיח את הדעת מהאשמה האמיתית, וזו ההרשאה, שציבור גדול מדי סיפק בכל ליבו לאימונים בנשק, לשטיפת מוח לאומנית וליצירת גופים "מחתרתיים" שכל ילד יודע היכן הם מתחתרים. פוגרומים מחרידים בכפרים ערביים הפכו לשגרה, כולנו ראינו אותם על מסך הטלוויזיה, יוצאים לפטרולים ליליים אלימים, ואיש לא עשה דבר. כך נוצר גרעין קשה של אנשים המאמינים, שאפשר להביא את הגאולה הדתית בכוח הדם והשכול.

והם התחילו להרוג ולהרוג. עוד כשנפלו הקורבנות הערבים הראשונים התריע מיעוט מפוכח, כי אלה שהיום רוצחים ערבים מחר ירצחו יהודים. ואז זלל המולך הלאומני את עלומיו של אמיל גרינצווייג, והמרחיקים לראות כבר יכלו להתריע, שהשלב הבא יהיה מחריד עוד יותר - השמים הם הגבול.

יצחק רבין נרצח כי לא עמד לו כוחו לעצור את ישראל מלהפוך ללבנון. לארץ שבה פלנגות של פונדמנטליסטים צמאי דם צוברות כוח רב מכדי שאפשר יהיה לעוצרן.

וגם היום זה לא נעצר. מנהיג ארגון אי"ל, אבישי רביב, נדרש לחקירה במשטרה. אם זה היה קורה לבוזגלו מהשוק, הוא כבר מזמן היה בידיה, אבל האיש, שלעיני מצלמות הטלוויזיה השביע את חבריו להרוג יהודים, צלצל לתקשורת שהוא "יורד למחתרת" ונגמר העניין. הרי עלילות המשטרה בבואה לעצור מתנחלים וקיצוני ימין כבר מזמן הפכו לבדיחה סרת טעם.

אני זוכר איך לעגנו להם כשהטיחו ברבין את הפולסא דנורא, מעין קללת-מצרר, שכל הלוקה בה, המוות הוא רק הטוב מכל הגורלות הנוראים שמצפים לו. שטות פרימיטיבית חשבנו, בוקי סריקי של התפוחים הרקובים מתפוח. טעינו. פולסא כדורא פוגעת בול.

יש להתייחס לארגוני הטרור היהודיים כמו לכל ארגון טרור ערבי. על כל חברי הארגונים המזוינים הללו להיאסר מייד ולהיחקר בלחץ פיזי מתון במרתפי השב"כ, כדי לגלות מי נמצא על הכוונת שלהם, כמטרה לחיסול מייד עם שוך הסערה.

ומי בכלל קבע שצריך להאמין לטענתו של הרוצח, שפעל לבד? הרי כל הסימנים מעידים על תכנון מדויק ומפורט, הכנת הקליעים במיוחד, כך שיהרגו בכל פגיעה, מידע מדויק על המקום שבו יש לארוב לקורבן. האין זה ברור מאליו שיש לו חברים לאימונים בנשק ולהדרכה מבצעית? הוא לא פעל בחלל הריק, ואסור להאמין לשקריו האלה יותר משחוקר שב"כ מאמין למחבל מהחמאס, הטוען שאין לו חברים.

ומאיפה בכלל העמיר הזה? מה פתאום הרצליה? הרי הוא מתנחל למהדרין, שנרשם במשרד הפנים כמתנחל, כדי שיוכל להשיג ביתר קלות את כלי הרצח. בדיווחי הטלוויזיה מגבעת הדגן כבר ראינו אותו תוקף שוטרים (כן, כך בדיוק היתה מוגדרת התנהגותו אילו היה אזרח מן השורה ולא פושע "אידיאולוגי"). מתנחל בין מתנחלים.

ולמה לא מגלים לנו מאיזו התנחלות? ואיך בדיוק פועלת מערכת הזיופים, שבאמצעותה מזדיינים הפושעים הללו במיטב הנשק הצה"לי, שקניתי להם במו-מיסי? מי משתף איתם פעולה מתוך המערכת השלטונית, בהתנחלות שכתושביה הם נרשמים? כמה מאלה שרשומים כמתנחלים כאשר ברצונם להתפאר במספרם הגואה, אינם אלא הרצליינים, חולונים או אשדודים, ורק נרשמו בשטחים למטרה נלוזה כלשהי? כמה מיליונים רבים מכספי משלם המיסים הוצאו על ידי הרשויות היהודיות בשטחים למימון פעולות חתרניות נגד המשטר בירושלים? גולדשטיין קנה בכספו את הרובה המשוכלל והיעיל כל כך שבו טבח עשרות מתפללים?

מעולם לא נורה בארץ הזאת כדור שמאלני אל מטרה ימנית. כמו בעברית, הכיוון הוא חד סטרי, מימין לשמאל. נשים בשחור יודעות על בשרן מה עומקו של ים האלימות וההשפלות שנאלצו לעבור בכל הפגנה. פרובוקטורים מהימין נוהגים דרך קבע לבוא במאורגן, להכות את מפגיני השמאל, לקרוע את כרזותיהם, לקלל ולאיים. זה לא קורה בכיוון ההפוך.

הפגנות השמאל ניכרו מראשיתן בצמחוניות מתסכלת. הקריאות לא רמות, השירים שקטים, לא מלהיבים כמו עוצו עצה ותופר, התוצאה חסרת אונים. במרכז הפגנת ה"400 אלף" עמדו פרובוקטורים ימנים וצעקו בגין בגין. איש לא הרים עליהם יד. תארו לעצמכם מה היה קורה למי שהיה משמיע ציוץ של מחאה בטווח שמיעתם של מפגיני ימין. חי הוא לא היה יוצא משם. עצרתי פעם ברמזור ליד רכבת צפון ומפגיני ימין הדביקו סטיקר-תועבה על מכוניתי. ירדתי להסירו וזה כמעט עלה לי בחיי. למזלי חילצו אותי חיילי משמר הגבול והבריחו אותי משם.

מי היה מרשה להפגנת שמאל שקטה וחוקית לחרוג במטר מהמסלול שנקבע לה או למפגין להוריד רגל שמאלנית אל הכביש? קול השפיות והשלום הצטנע תמיד מול הלהט הצרחני של הפגנות המתנחלים, עם כל הצעקות ההיסטריות, קריאות הנאצה והדם הקצובות, ריקודי התזזית המשיחית וגלגולי העיניים השמיימה.

אבל להם מותר. הם צריכים בכלל לקבל רישיון להפגין? ואם יואילו לבקש, יש מי שלא ייתן? להם מותר לצאת לרחוב אחרי כל פיגוע, או סתם כי למישהו התחשק, לחסום כבישים וצמתים, להמטיר אבנים על כלי רכב ערביים, לשבור ידי ורגלי שוטרים במוטות ברזל, להשתלט על כל פיסת "ארץ ישראל" ולהתפנות בעדינות מופלגת, בידי כוח גדול פי ארבעה מזה שנדרש לפנות, באמצעים המקובלים, הפגנה של מחוסרי דיור או תבוסתנים שמאלנים.

ואיך פועלת המערכת הציונית שהוציאה לפני שלוש שנים את הפשיסט הנתעב הזה ל"שליחות" ברוסיה, להרעיל שם, כפי שעשה ללא ספק, את מוחותיהם של עולים, עוד לפני בואם, ברפש השטני שבנשמתו המעוותת? מהם הקריטריונים לבחירת שליחי המדינה? האם יש בהם עוד כאלה שנשלחו בכספנו לטייל בעולם ומחר יחזרו אלינו להרוג את הבוס?

עכשיו באים אלי ואומרים אחינו אתה, אחדות העם, ושאר דיבורים שבאים לספח אותי אל מחנם. לא. לא אחי אתם אלא אויבי ומבקשי נפשי. גם אני הייתי בעצרת ההיא, ואם נוסף למתנקש הייתם שולחים איזה אברושמי, רוצח צנוע ומסתפק במועט, שדי לו להרוג סתם בוגד שמאלני אחד או יותר, אולי גם אני הייתי מת. שר הפנים ברק, הבטחת "לרסק" ועוד לא ראינו כלום. צא ורסק לפני שנתרסק כולנו.

הסלחנות כלפי קיצוני הימין נולדה כמדיניות מכוונת, בימים בהם האמין השלטון, שהם יוכלו לסייע לו בהשתלטות על טריטוריה רחבה ככל האפשר. היום, כשהתבררה הטעות, קם הגולם על יוצרו.

רוח אחרת נושבת בארץ. סטיקרי השטנה הוסרו כמעט לגמרי מאחורי המכוניות, אברכים באים אל כיכר רבין, לבכות בשקט על המנהיג שמת יחד עם זקני קיבוצים ונערות שינקין. רק ימנים מעטים באים לנצל את הרפיסות השמאלנית ולעורר ויכוח קולני. רבים, שסתם לא חשבו מספיק, מתחילים לתפוס ואולי אפילו להבין, שנמאס מכל הדם הזה ואפשר לעצור את הנפילה. מי שנותרו בדעתם וימשיכו להיאבק למענה בדרכים חוקיות ונטולות שנאה - לא אליהם הופנו דברי, לא מהם אני פוחד ולא מהם אני סולד, אלא מאלה המאמינים ברצח כדרך אל הגאולה.