אני באמת משתדלת שלא להזכיר אותך לעצמי.

את כל התמונות והזכרונות כלאתי עמוק עמוק בתודעה שלי,

את כל שיחות הנפש החבאתי במקום חשוך ונסתר בתוך ראשי,

ולמרות כל זאת, הפצע שלי עדיין פתוח.

ובכל פעם שאני רק חוטאת לרגע, ומוציאה את אחת החוויות מתוך אותו מקום מסתור מוסווה,

אני ישר שוקעת בים של דמעות.

כי בסופו של דבר,

אני מפחדת להודות, אפילו בפני עצמי, שאת פשוט חסרה לי.

ואפילו עכשיו, מול המחשב, מוגנת בין קירות החדר,

אני מרגישה מחנק בגרון רק מלחשוב עד כמה את רחוקה ממני,

כשבעצם את כלכך קרובה.

מהרגע בו הכרזת על החלטתך, שגם לדעתי היא הדרך הנכונה בשבילך, היה ברור לי שהמצב ישתנה.

שהקשר בינינו לאט לאט יתחיל להתרופף.

אבל לרגע לא חשבתי, שבכמה שבועות ספורים, אותו פלונטר עצבני שקשר אותנו יחדיו יפרם לגמרי כלא היה.

שאותם החוטים האחרונים שלו ישארו פזורים על הרצפה רק כדי להזכיר לי את אשר איבדתי.

אותך, חברתי הטובה ביותר, הקרובה ביותר, הבנאדם האהוב עלי בעולם כולו.

אני מניחה שהוא צודק כשהוא אומר לי את הדברים שגורמים לי לפרוץ בבכי.

ואולי אני בעצם משוכנעת שהוא צודק, ולכן כלכך כואב לי לשמוע את זה.

כי עמוק בפנים אני יודעת, שאם הייתי חשובה לך באמת, היית מסוגלת לשמור איתי על קשר.

לפנות לי ריבוע בתוך לוח הזמנים העמוס עד אפס מקום לפיו את חיה את חייך.

וכנראה שאני פשוט משלה את עצמי בכך שאני נאחזת באותו זיכרון ישן.

תופסת אותך, מקרבת אל ליבי ומסרבת לעזוב. רק עוד דקה. רק עוד רגע. אל תשאירי אותי לבדי.

וכל פעם אני יותר קרובה להשגת המטרה. כל פעם זה נראה כאילו הפעם תשארי. הפעם תבואי. לא תלכי ממני.

אבל בסוף את תמיד נעלמת לי מחדש, ואני מביטה בך מתרחקת, לבדי, חנוקה מדמעות.

[ איתמר הוא הבנאדם היחיד שאני אוהבת. 3> ]