בבית כבר 21 ימים.

מתוכם בחוסר מעש מוחלט: 6

חוסר מעש חלקי: 6

חופשת מחלה: 7  [מתוכם ימי אישפוז: 3]

אין לי מושג לאן הלכו עוד יומיים. אני לא כ"כ טובה בחישובים. [ופה אפילו מחשבון לא יעזור לי].

לסיכום: לא רע בכלל.

לפעמים, כמו ברגע זה ממש, אני מהרהרת ותוהה לעצמי מה היה קורה אם...

ואז אני חושבת, שטוב שיש את זה למישהי אחרת ולא לי, כי היא נהנית מזה הרבה יותר ממה שאני הייתי במקומה. אבל רגע...מה אם...?

לא משנה.

לפעמים, כמו ברגע זה ממש, אני מנתחת את עצמי שוב ושוב ושוב. ואז עוד קצת. מזל שרק מבחינה פסיכולוגית.

ולעזאזל, הגעתי כבר לעשרים אלף מסקנות שאין לי מה לעשות איתן, כי אולי אחרי הכל, אין לי את הרצון לשנות. ...אבל כשאני חושבת על זה לעומק....גם זה ניתן לניתוח.

אם אני יודעת שהוא לא יבוא, למה יש לי הרגשה שכן? ולמה אני מקווה שכן? ומה אני רוצה ממנו ומעצמי? חסר טעם. ובכל זאת...מה הוא רוצה ממני? אם זה מה שאני חושבת שזה,  אני מקווה שאני טועה.

איף.

רשימת הדברים שאני מנסה לברוח מהם כרגע:

☻מחשבות [לא הולך]

☻השלמת חומר בערבית [הולך. אפילו יותר מהצפוי]

☻אחריות [אני לא בטוחה]

☻לימודים [הלך במשך כל החודש האחרון. חבל שהחגיגה הולכת להפסק מחר]

☻ללמוד למבחן במתמטיקה שייערך יום אחרי היום הולדת שלי. [הולך כ"כ טוב שאני לא יכולה לבקש יותר טוב מזה]

☻תכנון היום הולדת. אני שונאת לתכנן. [הולך.]

אני באמת מאחלת לכם את הטוב ביותר. בחיי(:

עריכה: לפני רגע החזקתי שרשרת חרוזים מפלסטיק והיא החליקה לי מהידיים.

זה נשמע סביר שחרוזים מפלסטיק יישברו בנופלם על הרצפה, או שסוג הדברים הזה סביר שקורה רק לי? דאמיט. נחתכתי משברי החרוזים כשאספתי אותם.