קשה לי לתאר את מה שאני מרגישה אלייך בכתיבה, כי זה הרבה מעבר.

נתחיל מזה שאני אוהבת אותך. כל כך אוהבת, כמו אולי אני אוהבת רק שני אנשים בודדים בלבד, ואת ביניהם. ולמרות זאת, יש רגעים שקשה לי להודות אמנם, אבל את מצליחה להרגיז אותי כל כך, שאני בקושי מתאפקת [והאמת, ברוב המקרים כלל לא] מלהתפרץ עלייך ולברוח. משאירה את המצב כמו שהוא- בעיה בלתי פתורה, והמתח באוויר לעולם לא מתנדף.

זה קצת כמו להודות בטעות.

אני מרגישה הקלה עצומה כשאני חולקת עימך את מה שרובץ על ליבי, ואז רע באופן כפול ומכופל מיד כשאת מגבירה את מהירות צעדייך ומתרחקת. כמובן, לפני זה דאגת להגיד לי שהכל יסתדר ויהיה בסדר. אולי הלחצתי אותך.

כן, אני לוחצת. לוחצת כ"כ חזק בהשפעת מצבי הרוח שלי, עד שלפעמים נדמה שהם אלה ששולטים בי- ולא להיפך.

ואני יודעת שאין לך דרך אחרת להגיב- אני הייתי כבר מזמן נשברת במקומך. אני לא בוחנת אותך, אני פשוט לא יכולה לשלוט בדחפים.

זה קצת קשה כשאת הבן אדם היחיד שיכול להקשיב לי בלי תנאים, בכל מצב ובלי לשפוט אותי. אני אפילו לא רוצה לחשוב מה הייתי עושה בלעדייך.

בבקשה אל תתיאשי ממני, את יודעת שאני משתדלת.

אוהבת אותך המון,

אני.

נ.ב- עוד בסדרת הדברים שקורים רק לי: לפני כשעה הלכתי בחוץ ונתקעתי בעץ דקל [!] קוצני [!!!]. הוא היה נמוך אמנם, אבל החזה שלי מעולם לא היה שרוט וכואב יותר. בכל אופן, לא שזכור לי [;