אני לא מבין את המקום הזה... התחלתי לכתוב כדי לשחרר את העבר... שהוא יפסיק לרדוף אותי... ותאמת שלדעתי זה הצליח... אבל חוץ מלשחרר למקום הזה היה את המטרה שהוא יהיה שכתוב של ההיסטוריה שלי... סיפור חיי...
ושם... שאני קורא את זה ממבט יותר מנותק.. בלי רגש... כי גם מישל וגם ניצן לא עושות לי כבר כלום....
אני באמת לא מבין... איך נתתי לעצמי להרגיש ככה??... זאת לא ההיסטוריה שלי... זה המחשבות הכי שליליות שהצלחתי להוציא על עצמי... ההסטוריה ממבט של אדם נעלם... קטן וחסר חשיבות... וזה פלוס מינוס הפוך לגמרי ממה שהייתי כל חיי.... הייתי חזק ועם חברים טובים לכל אורך הדרך... אהבה שהתפקששה ממש לא הופכת אותי לאדם חלש או שלא מגיעה לו הצלחה... לרצות לעשות אותן מאושרות זה אחלה... אבל לא מוכן שכשאני יסתכל לראות מה הרגשתי בשנות ההתבגרות שלי... זה האדם שיסופר אליו... כי זה פן קטן בלבד ברגעים שהלב מחץ את הראש.
הרבה מאו זמן לא עשיתי את זה, אבל עכשיו שהראש מתפוצץ כנראה שהגיע הזמן...
איבדתי את מה שכתבתי בזמן הנבחרת, "ניתן מחר בתחרות את כל מה שיש לי, שהלחץ הוא לא הכדורגל, אין לי ספק שאני יצליח.. ניתן אחרי 4 חודשים של רבאק כדי להוכיח לעצמי שאני יכול להתגבר על כל מכשול בשביל עצמי ולעזור לחברים להחזיק מעמד ולעבור את הסוף בקלות ובכיף.."
בקאלה שהתסכלתי על הנוף המדהים מסיביב אמרתי לעצמי בלב שלם... הצלחתי!, הייתי חזק עד הסוף, התגברתי והשגתי את המטרה. לוחם באגוז.
ועכשיו לכינוס קודקודים בראש שכתבתי עליו, שאחרי הסוף מסלול נחליט על המשך דרכי בחיים.
לכדורגל נגיע אח"כ.. 25.6.09 שבוע ויום אחרי שפגשתי אותה אחרי שנתיים שחרר אותי לשלמות לגבי האהבה למאיה.
שבוע אחרי תחילת עונה בעכו צריך להילחם ולשכנע לצאת לזה ושם רגוע שלם חזק ומהיר, התבגרתי, אני בטוח שיהיה בסדר.
לגבי הבנת החיים שלי:
רשמתי כ"כ הרבה על העבר, על האנשים נשים חוויות מהתקופה הזאת, כל השטיקות כל החרטות כל חוסר ניצול ההזדמנויות, אבל אולי זה לא חשוב, אולי מי שלא רצה ופעל לקראת קשר איתך, אולי לא שווה את המחשבה הזאת אפילו?, את הזכרון הזה, כי הוא יהיה רע אליך גם בעתיד, ברק, ניצן, בטח מ', שיש הרבה כמוהה.. העולם מקום גדול, היה כיף לפגוש את מאיה שלשום ולהרגיש לראשונה מאז אני איתה שלם לגמרי עם זה...
הרגשתי מאוהב כמו אותם רגעים עצובים שזכורים לי שנעצרה לי הנשימה ובסוף שטקתי...
תקופה כל כך משונה... פצוע כבר כמעט 5 חודשים... רצתי קצת התחיל כאב חדש בצד של הברך... השעון מתקתק 4 חודשים אני בכדורגל...
מרגיש כל כך יותר חלש מהבן אדם שהייתי... ניצלתי את הרגילה כדי להיות עם החברים ולהבין עם עצמי שאסור להישבר... זה לא יתרום דבר... ננוח עוד חודש... נעלה לאט לאט... נפתח את העונה החדשה חזק... הפציעה החדשה גמרה את החזרה לצוות... לצוות אני כבר לא יחזור.. 8 חודשים של חניכת ניווטים וחזרה לכושר בשביל הכדורגל... כמובן כל עוד אין מלחמה... צריך להבריא ואז להילחם על החלום... אין דבר העומד בפני הרצון!!!
יהיה לי חיים שלמים אם אני יוותר להחליט מה הלאה... אין שום סיבה לוותר על החלום.... נגמר ניצן נגמר מ נגמר הצבא... חשבתי שיהיה תשובה
בשביל החיזוק... טעיתי.. עכשיו נגמר... לא יהיה עוד ציוץ ממני... נגמר וטוב שככה... יצאו החלומות שווא והחולשות שלי.. נשאר רק החוזק...
אלעד נשבר- "נסעתי על אדים" מאיה חזקה יחסית למרות אמא... פה אני עדיין עומד איתן.. יהיה כאן בשבילה והיא תתגבר על זה...
הבנה נוספת שהייתה לי זה שהיא לא מה שעוצר אותי... נבריא ונרוץ לחלום.... החברים כמו לאורך כל החיים... נעלמים בהדרגה.. חלק נשארים וחלק נעלמים... לשמוח על מה שכן אלא שלא זה לא ישבור אותי.... אחרי 5 חודשים של חולשה אסור לתת לזה להשתלט על עצמי...
להזכיר לעצמי מי הייתי ולהחזיר את תחושת הסופרמן...
13.4.10The day that halil killed himself, and i got a hit back to the reality.... This day cannot be forgitten, a day that my hear ed,... woke up with a weak legs feeling adter 2 strong running days including soccer that i saw that the talent will never dissappear, at 4 a clock i recieved the notification that we need to transform to "emergency mode"!... which means we might be going into war, my lefs dont feel so strong. i"m not with my"gordon tzevet" what do i do???... 1
5days ago i gave away my sniper rifle and made my choise to forgot the army,stop hiding, and get ready fo the soccer...
talked to D about not coming back and gave away my TRIG that guard me so faithfully in gaza... instead of being "ROBIN HOOD KILLER" like in the last "himun yehida" turned into a normal person that 2 months from now, if helthy will be once again a soccer player!.
back to emergency mode:, for 2 minutes i was in shock. than had no dout about what i hope that will accour. went to the crew to get my equipment ready. then on the first oppurtonity ran to speak with ADBZ that i cant really say i wouldnt have dont the same if i was him, spoke in a ugly way and was angry and made it very clear that he will not let me join my crew.... I tried to parsuade him but knew that he will not change his mind....1
Then the fear hit me, understanding that my friends will go into danger without me beside them, making sure they''ll come back alive, without me sharpe, constantly searching, taking responsebility for theyre lives.
shocked from that fact I had no dout that im going in... signed "AMKAL" , found and fill "shloojer" and ran to D and M that i'll join the "school" no metter what!!!. I preperd for real, thinking about gaza,maya.. that i cant be less ready, mad about myself how i gave up my weapons and didnt return to the crew a week ago when i had the chance.. that by not doing so I abanded my friends and there is nothing I can do, if they'll go to war without me, if someone will get hurt... them and myeself will never forgive me and for years to come... for that ill be remembered...RAM who betrayed them.1
I thought about the soccer and all of my dreams that suddenly seemed so small and insinificint.. will i realy be able to chase my dreeam when the price is knowing that if in the close 6 mnths something happens, if there is sirious war...not even gaza... i will not be there to keep them safe!!!... to carry on in the rest of my life knowing I was in the army while it happend, I was in EGZ WARIOR and i.. by my actions chosed to stay behind...1
That is not me!... im the first to fight for my friends... the first to fight and win the war. for now either way ill choose ill stay til i"ll be 100%healthy... then the option ill peak might change... thank god that on 20:00, after i was completly ready and allready scared maya.. Z cancelled... back to life, back to the dram... BUT THIS SKIES OF WAR WILL NOT BE FORGOTTEN... for now til the end of my life, especially til the end of the army... never gorgot to say thank-you, never forgot that at any moment i might find myself in war... defending my love ones, and especially my country... the land of the jews.... ISRAEL!!!1
בבלוג זה
בכל הבלוגים
