יום גדול, 3.7.07 שנתיים אחרי הנשיקה הראשונה שלי, יומולדת לוסי.
אחרי ארגון של מסיבת הפתעה לאופיר, משום מה ציפיה לקבלת חיבה על זה, לא מקבלים הרבה תודות איש שהוא מאחורי הקלעים,
עכשיו לבד לכתוב קצת, אחרי הרבה זמן יחסית של שקט בלב, הראש שוב מתפוצץ... חזרתי הביתה כי התחושה של לשבת ולדבר עם החברים, נראת כזאת עלובה עכשיו, מרגיש כטעות כל כך גדולה, מה אני עושה פה??... איך לעזאזל אני עוד כאן?...אני עצוב, אני כועס, אני קצת כואב, אבל אני בעיקר לא מאמין.... כל כך מאוחר שוב התנפץ החלום... הפעם זה כנראה האחרון.
אחרי יומיים מטורפים של לימודים, לילה עם סתיו, חזרה ב2
קימה, יום מנוחה בגלל המאמץ חדכ של יום לפני, יום עם אורי באבירים, עד הערב, הכנה קצרה לאופיר, ונסיעה למסיבה של תפן..
כאב כל כך חזק!!!... סכין עמוק בתוך הלב, לדקור, ושוב לדקור, ושוב לדקור, ולסובב ולחייך למבט שלי משוואה למוות...
פרידה שאין מילים לתאר את הכאב שלה, פעם אחרונה שאני יראה את כל החברים האלה, האנשים שגדלו איתי... שעשו אותי למי שאני... עזיבה שלהם הפעם... ולי כבר אין שום חיבור אליהם... היה להם 3 שנים מדהימות... לי אין חלק בהם... הם יצאו לחיים חדשים... אין לי מנוס מלצאת לשלי... לא ויתרתי על המסיבה, למרות שהיא שברה אותי ורסקה אותי מכאב... לא רציתי להתחרט שלא ביליתי את הרגעים האחרונים איתם... פרידה בלי להגיד שלום... בלי להגיד להתראות... הייתי חייב לכתוב ולתת מכתב,
ויתרתי, לא יישאר ממני שום זכרון... "לא חשבתי שכך יהיה יומי האחרון... בלי חברים בלי אהבה בלי זכרון. 8 שנים אחרי שנגמר
איך הכאב עוד חזק ויותר עוד מחר"...
קימה אחרי חצי שעה של שינה, ביום ששבר אותי נפשית אחרי שהרגשתי יחסית חזק, ישר לבגרות בפיסיקה,
חשבתי שהיה טוב, היה בסדר, 93 סופי. ואז חזרות לריקודים, השפלה סופית, וקצת מאיה אני ירחיב עליה בהמשך, לא כאן...
ואז ללה גופרה עם אופיר.... חגיגת יומולדת לחבר שצריך חמלה, למרות הכאב שכל כך מייסר אותי... לא לתת לכאב להשכיח את החברים שצריכים אותך.... ואז חזרה לכפר עם ניצן ושני... לעשות טוב לידידה טובה, ולילדה ממש חמודה, שהיא הבדיחה של החיים שלי... בדיוק כמו N יפה לבנה שיער שחור, רק לב טוב... מקווה שיהיה לה טוב בדיוק כמו לניצן.
שפיץ קטן ללב מה'... ואז פיסיקה עד הלילה... עד 11 וחצי בלילה אחרי יום בלי שינה...
קימה למתכונת, הצלחה מסוימת.. נראה... ריקוד סופי, פיסיקה בתירוף עד 7, סידור היום כיף של אופיר, כל הארגונים האחרונים
שיחה עם מאיה, מור, סתיו, תומר לא עונה!, חדכ ברגע שיכלתי.. להכאיב לעצמי קצת... ואז מסיבה,
שום קרדיט בגלל שלא עמדתי במרכז העניינים.
תוצאה?: תדאג לעצמך.. לשפר את עצמך, להיות חזק, תהיה חזק, כולם ירצו להיות כמוך ובקרבתך, זאת הדרך היחידה,
כואב לי שלא, הפעם מכעיס אותי!!... אבל כנראה זה מה שאני צריך כדי להתעורר!...
כל הימים המטורפים האלה, בלי להתמקד שפספסתי הזדמנות של חיים בהפועל ת"א, שהייתי ממש טוב והגיע לי.. אבל אני פה...
עם המון אנשים שלא אכפת להם... כל החברים מתפן כבר לא באמת אכפת להם אחרי 3 שנים... זה התובנה מההופעה....
עם כל זה, אני כרגע מוקף באנשים שלא באמת אכפת להם ממני... לרוב בכאלה שכל יום מוכיחים את זה
ועם כל זה... כרגע אני עם מאיה... ילדה חמודה, אבל...
מ' לא נתנה לי תשובה בכלל... מכתב אהבה גדול.. שנגרס לחתיכות... שום זכר..
כל מה שרציתי התמוגג... עזוב שהמצב כביכול לא כל כך רע..... כל מה שרציתי..................................
נעלם!.
לא רציתי לכתוב את הסדר יום.. רציתי לחפש מוצא... להחליט שאני מדבר מחר עם תומר ויהי מה!!...
ואם לא!!!??... תומר אח רשמית!!!.... ויתור על הכושר רשמית!..... קבלה עצמית סוף כל סוף...
כאב לפני ההופעה... ויהיה בסדר....
שנמצא זמן נכתוב.... (ה', אתה פוצע אותי... אבל מכל פציעה אני מתחזק,עד ?).
99999999
רגעי טימטם
יער, ים ישיבות, מסיבות,
קריאת כתיבת שירים,
היי איש, באתי לכתוב לך מה אני מרגיש...
18 שנה שלך חבוב מיוחד, מציאה, שלא הייתי מחליף את הזמן שטויות איתך באף אחד.
תמשיך כמו שאתה,
השינות על הדשא, סנוקר,
מור
המון מזל טוב מורוש!!... המון אושר עושר וכושר(מהמטבח לסלון ובין השולחנות)
תחייכי תמיד, ובהצלחה בכל דרך בה תלכי, וגם אם קצת קשה עכשיו, אני מכיר אותך, אין לי ספק שתסתדרי.
אני חושב מה להגיד לך שלא אמרתי בעבר, אבל כמעט לא עולה לי דבר
אז סיפור קצר ורק יגיד מה אני מרגיש.. זה מה שנשאר.
התחיל בהתאהבות והפך לאהבה של חברים, ילדה שלא הייתי מחליף בשביל כלום בחיים
טיול ראשון הזדמנות להכיר, ומשיחות התחזקות הקשר, בתהייה מה הוא ישאיר
בריכה, התחזקות התחושות, אבל עוד לא הגיע הרגע באוויר
חזרתי מהכינרת כשבשקט חלה לה תפנית
טיול נוסף שלנו עם סיגרים יושבים לנו על הספסל בדרך לחרצית
הסתכלתי לך בעיניים, נהנה כל כך לראות אותך מחייכת,
אבל בזמן שאת מדברת אני לא ממש מקשיב,
לא מאוד נחמד אבל לא מעליב
רק חושב, אל תנשק אותה, אל תנשק אותה, למרות שכל כך רציתי וזה הרגיש כל כך נכון
כשראיתי את החיוך הגדול בעיניים שלך, וביער רק שנינו ואפילו הפחד אף מהחלון
זה לא הייתי אני לפעול כשבערך יש לי חברה,
למרות שאז זה עוד לא היה חתום, זה מי שאני אז הפה נשאר סתום.
אח"כ פסטיבל ב900 אחרי שגיליתי שוסי גם תגיע,
למרות שקבעתי לבלות איתך, היה צורך בפעולה
אז סיפרתי לאופיר ואוהד שעוד לא הכירו, כמה את אחלה וחמודה
שידאגו לך ויבלו איתך, כי בזמן שאני צריך ללכת לוסי, אני לא מוכן שתיהי בודדה
אחרי איבוד התיק, וסי נסעה, ואת נשארת איתי, ואני למרות הקול הנורא
באחת התקופות היותר כואבות שלי, ולמרות הצרה
שר "שזכיתי לאהוב" כשהמילים מכוונות אלייך למרות ההחלטה על קשר לא לגמרי קרוב
אני זוכר שנשארנו במונית רק שנינו בסוף הדרך חזרה
ושאלת אותי מופתעת: "רם למה לא סיפרת לי שיש לך חברה"
שתקתי, למרות שהנחתי שאת לא מרגישה אליי כלום, לא הייתה לי תשובה
יום או כמה אחרי עולה עוד זכרון, כשישבנו על המדרך בפניה מלוטם, עשינו איזה מפגשון
אופיר ואוהד ויסלחו לי שאני לא זוכר בדיוק כל אחד
אבל אני יושב, ומחבק אותך איתי, סתם יושבים עד שמגיעה לה שני
היא שואלת אם אנחנו ביחד? ואת מיד עוד עונה: יש לו חברה
אני שותק, הלב בפנים התפטל, אבל אין לי ברירה.
כל זה כמובן בפקפוק שגם תירצי, ופחד גדול, והיה לי הרבה יותר חשוב שתיהי מאושרת גם אם זה לא איתי
סוף הסיפור, אחרי בלבול גדול זה השתנה
ההתאהבות השתנתה לאהבה הרבה יותר גדולה
השתנתה למשהו אחר, עם משמעות גדולה הרבה יותר
מורוש לא הייתי מחליף אותך בשביל שום דבר אחר
אני רוצה שתזכרי כמה מדהימה ומיוחדת את בפנים,
שאני גאה שיצא לי את העונג לעמוד לצדך, ואם אני מודה באמת על משהו שהרווחתי בכברי, זה שאת נכנסת לי לחיים.
תזכרי שיש בך כל כך הרבה יופי, וגם אם את לפעמים מסתתרת וסגורה בפנים הרחק מהעולם,
מאחורי מבטי הרוצחת והעופפות יש חוכמה רגישות ומתיקות שמפרידה אותך מכולם.
מורוש אין מילים שיצליחו לתאר כמה את חשובה,
ילדה שמהטיול הראשון הבנתי שזכיתי והתפנקתי;) להחזיק את ידה
טיולי המחשבות שלנו בכפר, או הליכות ההתבודדות במדבר
הישיבות בפארקים או בים ואיתם גם כמה שקיעות
או השיחות מפעם באיי סי קיו שעות על שעות
רגעים מתוקים שיישמרו אצלי עמוק בתוך הלב
כמו כל רגע שזכיתי איתך, ילדה שאני כל כך אוהב.
עברנו רגעי אושר ועצב, כאב ושמחה
גם אם רחוקים את תמיד איתי בלב
כוכב זוהר שמשמח בכל פעם שכואב OVER הלל... לשפר
אני תמיד איתך מור, אם אם דרכינו יהיו עכשיו קצת רחוקות
אני לא מוכן לוותר עליך, דרכנו ימשיכו להיות קשורות
אני תמיד יהיה כאן בשבילך, בכל זמן שתצטרכי,
יהיה כדי לחבק להרגיע ולחזק, ולדאוג שתחייכי
כל כך חשוב לי שתיהי מאושרת, מור יפהפיה
הנשמה התאומה שלי.
סוף חלום.... אחרי חודשיים ועשר ימים של בריחה... אני חוזר למציאות הכל כך לא ברורה..
חיים בלי כדורגל במסלול מפותל שיוכתב לפי חוקי הצבא... חיים עם אהבונת שעמדה במרחק.. שלמרות הקושי הקשר נהיה יותר חזק...
ויתרתי על הזדמנויות אבל אני לא מצטער... כמו תמיד אם לא הייתי רם, אם הייתי מישהו..
חיים בלי מישל, בלי חלום שנראה כל כך רחוק, מדהים כמה כאב העברתי את עצמי במקום פשוט לחיות...
אני חזק ושלם גם כשהכל שונה, רק להאמין בעצמך גם כשאין מענה...
כל כך הרבה חוויות עברתי.. כל כך חבל שאיבדתי את מה שכתבתי, אבל כל זה רק היאחזות בעבר, חיים הם רק פעם אחת אז זה לא חשוב, כי כלום לא יהיה אותו דבר
הדבר החשוב זה האנשים הקרובים... החברים הטובים וכל שאר האנשים שאוהבים... אושר לא בא מכסף, מכבוד, מכוח או ממעמד, גם למעלה אפשר להרגיש לבד
זה בא מקבלה.. לא מהסתפקות במעט אלא בהנאה מהחיפוש ליותר, מהשיפור היומיומי ולא ממה שבסוף ישאר...
מהסתכלות במראה ולהבין שלא חשוב. קיבלת מתנה, ואין שום יעוד...
חיים בקופסא גם אם קופסא מזהב, הם לא המסלול הנכון, אלא רק הדרך שלך.
אני חוזר מהורהר, דבר מן השאלות שהיו לי לא נפתר, אבל אסיפת חוויות, והרבה ניסיון חיים, צריך לחזק, לבחון את המציאות באור היותר אמיתי, לא לפחד להתעמת
חברים מדהימים הכרתי פה, סגנון חיים הפוך לחלוטין לשלי, קשרים חזקים לא עשיתי, כי כנראה זה האופי שלי...
יותר פאסיבי, אמיתי ודואג לאחרים, מאשר תופס את הבמה ונהיה הראשון שזוכרים, רוני, עדי, שי, גיא, בץה, תום, עומר, אלון, אורי, דן, בומבה, עומרי, חלי, וסר, נועה, בן, יוני, רועי, אינה קרין דימה או אבישי מורן וקפון... וכל שאר החברים מיום על האש הפרידה האחרון... כולם הופכים את אמריקה למקום מתוק בזכרון...
לא 9000$ שחוזרים איתי בכיס, לא אמריקאים וחיים של התבטלות, חיים של רדיפה בלי הסתכלות ליופי שיש בצדדים זה פשוט טעות.
אין לי כדורגל, אין לי התאהבות ענקית אלא אהבה, אבל יש עוד חברים חדשים, ואני עם הפנים לדרך החדשה.
צבא וקושי והתמודדויות יוםיומיות, אבל אני רם, אף פעם לא ביקשתי להתפנק... מאמץ זאת הדרך שלי לחיות.
סוף חלום אמריקה..
רם
22.6.08
7 חודשים בצבא, כל כך הרבה זמן עבר, הכאב הוא שונה אחר ומוזר, לא דוקר, אלא רק בחושך נשאר
שנה עם מאיה, דבר כל כך טוב, זכיתי, לא האמנתי, אבל יצא נהדר...
השאלה שנשאלת?... למה אני לא מאושר??...
ת'תשובה לא יביא המחר?... יותר משנה אחרי המכתב, והמסתורין לא נפתר
רוצה לדעת מה היא חושבת?.. על מה היא חולמת שהיא הולכת לישון?.. האם היא מאושרת גם כשאין כמעט זכרון?
לא רוצה שתיתפס בזמן שהיא רחוקה מהעין והלב?.. אני כבר לא אוהב?... אבל זה עדיין קצת כואב.
כל כך הרבה השתנה בי, נפלתי, התרסקתי, וקמתי לתחייה, אני כל כך יותר חזק עכשיו וזה עוד רק ההתחלה.
עברה שנה מאז עזבתי לת"א בשביל חלום הכדורגל, שנשבר ועלה ונשבר שובב, עד שבחרתי בארה"ב ובצבא
הזמן עף, שנה בלי כדורגל אחרי 12 שנים של יום יום, ואני עדיין חי וחזק, עשיתי המון, הדרך עוד ארוכה וקשה עוד יותר, אבל בתור רם, אף פעם לא ביקשתי לעצמי חיים קלים, ונתמודד עם כל מה שיגיע, קשה ככל שיהיה.
עברה שנה ו4 ימים ממכתב הפרידה, לא ראיתי אותה מאז אותו יום בבית שלה לפני שנה ו18, היא כבר בת 18 אני עוד מעט 19, הודתה ושמחה קצת על ההודעה ששלחתי לפני המסע כומתה כדי שיהיה לי ריגוש ועל מה להרהר בדרך... חור קטן בלב שלא ייעלם
אבל הזמן עובר, ואני מתקדם, מקווה שהיא מאושרת, טוב לה, ושדרכינו עוד הצטלבו, יום או שנה, בטוח שהם עוד ייפגשו,
טוב לי עם מאיה, כמו שלא היה לי טוב, למדתי מה זה באמת לאהוב, אבל ההתאהבות ההיא לא תיעלם ולא בקרוב
פאקינג שנה - חודש כדורגל ומסיבת סיום, חודש התלבטויות מאיה ואז טיסה, חודשיים מדהימים בארה"ב עם הרבה חברים
חזרה ב1.11 כדי להיות עם מאיה עד ה18, ו7 חודשים מטורפים בצבא, עם כל כך הרבה חוויות, חברים חדשים, ואתגרים בצרורות
מלחץ המעבר לאגוז, דרך הבר-אור שהגעתי ראשון, לשבוע איפוס המלחיץ, סרגל הזחילות 25 על סלעים, הסדעות הסמוחקומים ו 50 על קוצים והקפצות בקור, 75 על אדמה עם שמחי ו100X4 בשבוע חוליה בקור מטורף, דרך קדר הצעקות של רם שבו התשנה הקול שלי, מסע הסמל בו דחפתי את רון ועודד כל הדרך שידעו שהם לא לבד, ולקחת את גרטי החבר הכי טוב כל הדרך כשהוא חצי מעולף,
בוחן מסלול 7:17 שבוע קדר מתקדם, יבשים בקור בגשם, בעייפות במרץ, אימון קמ"ג ראשון והעלם הגדול,
תרגילי הפרט וההסתערות האישית, לפרט בחוליה בכיתה א' הכיתה המובילה, לתרגילי המחלקה הקשים צמוד למ"מ הסתערות על 2 כיפות, מתקדם, על 4 וכמעט התעלפות, ומסע 23 חזרה בריצה, כשכמעט התמוטטתי אבל דחפתי בכל זאת את כל האחרים, המסע של הנגביסטים, הטרפל ושבועות המלחמה עם שינות ביערות, מאמצי הסרגל נפרצים, צועדים וצועדים ימים ולילות, עם 50% משקל לאורך כל הצעדות. הכדר בשטח 100 עד לקצה ההר, עם כל כיתה א' בשטח שבקרוב יהיה כל כך מוכר.
אבל התגברתי ונתגבר גם על כל השאר, נחלשתי בטירונות ועליתי בדיוק בזמן חזרה. עכשיו זה זמן האמת, זמן ההחלטה.
אם כל החוויות 3 עוד בלב, עוד ניפגש, כך הבטיח הילד התאהב
23.6.08
סבתא נפטרה היום.. יום אחרי שביקרנו אצלה.. אני מאיה וגרטי מהצבא, כבר חברה את מאיה למשפחה ושמרה עליה...
מזל רע שממני עבר... בגיל 94 וחצי.. חיבוק אחרון, זכרון שמח שאיתי נשאר
עצוב בשביל אבא, שכל כך אוהב אותו ורוצה שרק יהיה מאושר, שלא יכנס לו אפילו טיפת עצב לחיים, שיהיה חזק, יש שינויים לא פשוטים.
אני יתגעגע לסבתא, העיניים הכחולות העמוקות עם הפנים המזדקנות, שמתלוננות בהתחלת השיחה על עצב וקושי, אבל כשאתה מגיע ונמצא איתה, מיד נדלקות, מספרת על זכרונות וחוויות ונמסה מהנכדים והנינות הקטנות.
ספרה איך האחים היו קוראים לאבא שמנצ'יק, למרות שהוא היה ילד טוב ומיוחד שלא דורש צומת לב ולא מתלונן לאף אחד
על אילן הרובוט שתמיד יותר, וקראה כמו גדולה את שי שעל הבריחה מהצבא מתחיל להצטער, מספרת על החיבור שלה למדינה, שזה מה שלשי חסר.
על האישה הדתייה שדואגת ומטפלת בה, על אבא שהיה משחק שח עם סבא, ועל כמה שהיא הייתה גאה בו כשהיה בצבא, גם כשזה היה מפחיד היא הבינה את החשיבות של זה, שהיא לקחה חלק בלהקים את המדינה הזאת, ולמרות הפחד, הדרך של הדור החדש זה לשרת בצבא ולשמור על מה שהיא ודורה בנו בשבילנו. חיוך גדול בעיניים שלה עם ידע וחוכמה שנאספו לאורך 94 וחצי שנים,
חבל שלא ביקרתי אותה יותר בתקופה הארוכה האחרונה אבל לפחות נשאר זכרון מתוק שלה מחייכת, לחבק אותה, לקבל נשיקה בלחי שלא הסכמתי לקבל כשהייתי קטן, מקווה שהיא מתה עם חיוך, מגיע לה, על מי שהיא הייתה, על איך שהיא הייתה חשובה לכל הקרובים אליה, אבל הכי.. על שהיא הביאה את אבא....
מה שקרה לגלעד הפחיד אותי על לאבד את המשפחה, להעריך יותר, ולהגיד להם שאתה אוהב אותם, כי (טפו טפו טפו) מי יודע מתי שוב תפגשו, ולהורים אתה מתגעגע לא פחות מלחברים, פשוט בגלל שהם תמיד שם, לא תמיד אתה זוכר להודות להם על זה.
סבתא, שה' והמלאכים ישמרו עלייך שם למעלה, ביחד עם סבא שתיהי מאושרת, ושוב תודה על אבא
19.9.08
תקופה חדשה... הכשרות אגוז... מי היה מאמין שאני יהיה פה בתאריך הזה... רוסנק עזב... התגעגע אליו נראה לי שיהיה לו בהצלחה, רומנו הגיע... שגרה חדשה.. עובדים קשה מאוד, נחים בין לבין, כל פעם מעלים את הרף, ולומדים דברים יותר מעניינים ומסובכים. שבוע כיתה, 2 שבועות ניווט, שבוע לוז סבך/בולדר, שבוע סבך ועכשיו עוד שבוע ניוט.
סיימתי שבוע מטורף בצבא, מסע חולות, כשסחבנו 5 ועקפנו את כולם, אני שדמון מקס ווולבגר כל הדרך ומאמץ מאתגר של התחלת המכות בקרב מגע... התקופה הזאת עוברת מהר בלי שאני מרגיש, החברים טיפה משתנים אבל אני פה חזק... נטע, אופיר, איתמר אורי אלעד. נשארו... ראיתי את מישל לא מזמן בפעם הראשונה מאז המכתב, לא אותו דבר, סתם הייתה אהבה עיוורת
הייתי בערב עם מאיה ואז אצל נטע
עכשיו חוזר מישיבה אצל אלעד עם ניצן, אהבת חיי, היה כיף לשבת עם הילדה שפעם כל כך אהבתי, עכשיו רק אהבת עבר
אבל כיף לראות אותה, הרגשה בלב שלא תיעלם לעולם, חפרנו כולנו על משמעות החיים וחשיבות לעשות דברים כי צריך...
שום דבר לא צריך, חי פעם אחת תבחר את הדרך שלך... המלחמה הזאת לא תיגמר, לא בזמן שאני עוד ינשום בכל מקרה...
משמעות החיים.. זאת זאתי, חברים טובים, אתגר יומיומי ובטחון אחריו, ואהבת ילדות, שאהבה לא צריכה להיגמר לעולם, ולפחות עם ניצן גם לא תיגמר.. ה' תשמור עליה בשבילי, שמור עליה מאושרת בכל תפילה שאני יכול לתת...
שיקוש כבר לא " " אבן גדולה ירדה מהלב... מאושר בשבילו... שי נועד לגדולות ומגיע לו להמשיך במסלול שלו של החלומות האין סופיים, רק נשמור עליו שבאמת יהיה בריא בין כל השטויות האלה... אוהב אותו.. לא מוכן לוותר עליו.. ותומר, שבוע שעבר הייתי איתו בים... דיברנו קצת, שחינו ביחד.. שכחתי כמה אני אוהב אותו ואוהב להיות איתו... אחלה אחים יש לי.. זכיתי.. זה מתנה שהצבא נותן.. להעריך אתהדברים הכל כך יקרים האלה... "אני פה בשביל להילחם בשביל החברים והמשפחה שלי ואני יעשה את זה אם צריך עד נשימתי האחרונה"
אם יהיו שתי רגליים בתוך הדרך הזאת, נחזור לכדורגל.. אין ספק, אין אושר גדול יותר מזה בשבילי.
חוזר עכשיו למאיה, לישון עם החברה היפהפיה שלי שכל כך סומכת עליי... בזה תמיד הייתי טוב, אם נשענים עליי יכולים לסמוך שאני לא ישחרר ויהיה שם לתמוך... נלך להתפנק קצת.. לילה טוב רם
18.10.08 שנה+4 אחרי, 11 אחרי ממתין לשמירה הבאה במקופ היפה עם קול הנחל הזורם לצידי, אחרי יום שחפרתי בעבר וגיליתי כמה כל כך הרבה דברים כבר מרוחקים מדי כעת,חלומות הכדורגל המתוקים שאני מחשיב לרגעי השיא שלי, עבר הרבה זמן מכיטה ט', ניצן 4 שנים אחרי ו8 אחרי הפרידה ממנה קשה לעכל את המרחק ולהבין איך עדיין אני זוכר אותה, או להבין למה... כנ"ל פז ברק אריק קורל שהיה להם חלק כ"כ משמעותי בבנייה שלי והינם רק צל זכרון מהעבר.
המשמעות דוהה ההגדרה העצמית השתנתה, והכי גדול הפחד מאיבוד הילדות ואז...זקנה. חיים פעם אחת וצריך לנצת להנות מהרגע, לטפס לרדוף ומהנםילות להתחשל. להיות חייל טוב מעולם לא היה החלום, חברים הם לא כמו פעם, הזמן הוא תהום, מפיל ומחסל, מרחיק ומתפטל, צריך לבחור... ובבחירה בין חברים תמיד יש כאב שגדל,
אהבה זה לא כמו פעם, שהמחשבה על ניצן איתי או מחייכת מלאה לי את הלב, למרות כל הלחצים, כל הפחדים, הכל נהיה טוב, איתה אני חסר מעצורים.
להחזיק לה את היד ב"שוני" אחרי בדיחת הערבי, וחוסר רצון לעזוב, מהיום במועדון שעם הסרט הרגשתי טוב והיא נראתה מעוניינת, עד החיבוק במרכז לפני העזיב להגיד מה שהייתי חייב בהזדמנות האחרונה... המילים נעצרו, מסלול החיים פנה!..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
