"המטרה בענישה הזו היא לעודד התנהגות זהירה יותר", אמר ראש מדור תביעות במשטרת התנועה, רב-פקד דן שני, בריאיון ל"הארץ".
בתחום עבירות המין המצב כמובן שונה לגמרי. כאן נדרשת הקורבן (אין צורת נקבה למילה הזו), באמצעות הפרקליטות או חוקרי המשטרה, להוכיח שהאנס התכוון לאנוס אותה, ושעשתה הכל כדי להתחמק מהסיטואציה. בקיצור - דווקא הקורבן נדרשת לנהוג במשנה זהירות - לא לשתות במסיבה, לא להתמסטל, לא להתלבש פרובוקטיבי, לא לשדר מסרים מיניים, לא ליצור את הרושם שהיא ליברלית מבחינה מינית. אתן יודעות מה? לא להשתמש לעולם במילה "סקס". והתוקף? הוא מצידו לא נדרש לעשות מאומה. במקרה הקיצוני - עליו לברר שהיא אינה קטינה. שום אמצעי זהירות, שום בירור אקטיבי האם היא מסכימה או לא, שום התייחסות למצבה במקרה שאינה יכולה להסכים מכיוון שהיא שיכורה מדי.
ואני שואלת: למה???
מדוע כשמדובר באדם מן היישוב ללא עבר פלילי וללא סכנה ציבורית מודעת - החוק טורח להבהיר לו שעליו לנקוט בכל אמצעי הזהירות כדי שלא ייקלע לסיטואציה שבה הוא פוגע בחפים מפשע, ואילו בכל הקשור לעבירות מין - התוקף פטור לחלוטין מכל אחריות למעשיו?
הדרישה לשינוי חוקי עבירות המין אינה חדשה. למעשה, בעולם המערבי כבר השכילו לשנות את החוקים כך שעל התוקף מוטלת האחריות לברר שהקורבן חפצה בקרבתו הפיזית. בישראל - עדיין לא שמעו על אחריות התוקף בתחום עבירות המין, למעט כמה עורכות דין פמיניסטיות שבראשן אורית קמיר.
ולסיפור התקיפה היומי, שאותו פרסמה עדן בבלוג שלה לפני כחמישה חודשים:
אתמול ישבתי בבית של אבא וראיתי טלוויזיה
והתחילה התוכנית "בולדוזר" שבערוץ 2.
בדרך כלל אני אוהבת תוכניות כאלה... כאילו כמו ... "יצאת צדיק" וכל החארטה ..
אבל הפעם ,לא יכולתי להפסיק להסתכל על התוכנית ורק להזכר.
להזכר מה קרה לי בגיל 8 ... לפני 7 שנים בערך ...
התוכנית דיברה על פדופילים. וכמה שהתופעה הזאת, הסטייה הזאת רק הולכת וגדלה והמדינה לא עושה כלום.
פשוט כלום . הם אמרו שמה שכל יום סדר גודל של 2 כיתות נאנסות או .. נפגעות מינית על ידי פדופילים .
2 כיתות. לא להאמין פשוט. ישבתי המומה.
הם גם אמרו, שהיה איזה אחד שבערך משנות ה-70 הוא אונס ילדים קטנים משו כמו 60 ילדים עד היום והזמן הכולל שהוא ישב עליו זה בערך 10 שנים.
רק 10 שנים. זה פשוט מזעזע אין לי מילה אחרת.
ואתם יודעים מה... החלטתי לכתוב את זה ולא לשכוח. לא לשכוח כמה שאני שונאת את המדינה הזאת.
שהיא לא מוצאת לא מספיק תקציבים לכל דבר.
תקציב שלמשל פדופיל שיוצא מהכלא יקבל זריקה חודשית שתדכא לו את המחשבות ואת החשק המיני.
שלא נדבר על זה שאם פדופיל בא לגור בשכונה כלשהי הם אמורים ליידע את כל השכונה.
אבל כמובן שהמשטרה לא עושה את זה.
ועד היום, מאז שזה קרה אני לא אוהבת לראות אנשים במדים כלשהם.
אני סולדת מהם במידה מסוימת, לא אוהבת את המדים הכחולים ומה שהם מסמנים, הרי קרה לי לא פעם ולא פעמיים ששוטרים התנשאו מעליי.
התייחסו אליי ביחס כל כך מזלזל כאילו אני עוד מקרה.
עוד תיק
יאללה עוד ילדה.
אז אני זוכרת אחרי מה שקרה לי עם הפדופיל ההוא, אחרי שפרצתי בצרחות ובבכי והתחלתי לרוץ כשהוא מאחורי מאיים שהוא יהרוג אותי ומתחיל לקלל אותי.
איך רצתי הבייתה וישר פנינו אל המשטרה.
ואתם יודעים מה הם עשו?
כלום.
אני עד היום רואה אותו, את אותו איש מסתובב בשכונה שזה קרה.
ואני מזועזעת, הרי השוטרים בעצמם אמרו שהוא מוכר להם.
אז למה לעזאזל הוא עדיין מחפש לו בכזאת קלות קורבנות?? למה אתם נותנים את זה?
כ"כ הרבה שאלות וכאילו... אין מי שיענה עליהם.
הרי כל הפוליטקאים האלה ייקחו להם את כל השוחד ואת כל המיליוני כספים , וייפתחו עשרות ועדות על תקציבים לזריקות של פדופילים ובסופו של דבר יחליטו - אין תקציב.
מתי יהיה תקציב? כשזה ייקרה לאחד הילדים הטחונים שלהם? ולמה לחיי אדם יש ערך כזה נמוך.
כן זה בפירוש חיי אדם, כי אני לא יצאתי מהטראומה הזאתי בערך 4 שנים.
הייתה לי תקופה שלא יכולתי שאבא שלי מחבק אותי או אומר לי שהוא אוהב אותי .
הרגשתי שהוא סוטה ושיש לו בעיות, לא יכולתי שגבר כלשהו יראה אליי אהבה.
וכאילו... עד אתמול, זה נשמע דפוק לא הבנתי שהוא פדופיל.
חשבתי שהוא אנס, שהוא ניגש לבחורות מבוגרות גם, אבל אז נזכרתי שהמשטרה אמרה להורים שלי שהוא ניגש לילדות בגילאים שלי.
מה שאני באה לומר פה זה שאני עצובה.
עצובה בשביל כל הילדים והילדות שזה יעבור עליהם. עצובה שלאפאחד זה לא ממש אכפת.
פשוט עצובה מזה.
הם גם הוסיפו בתוכנית שמקומות עבודה אמורים לבקש תעודת יושר מכל בנאדם שבא לעבודה עם ילדים.
אם זה מציל בבריכה מורה, או כל דבר אחר.
ואם הוא מסתובב כאן בינינו?
ובא לי לתת מכות לכל האנשים האלה
נכון זה לא אשמתם זה משהו שהם באמת לא שולטים בו
אבל מה שהאיש ההוא השאיר לי בלב
זה כלום.
תודה, עדן. תודה ששיתפת אותנו ואת העולם.
המשיכו לשלוח את סיפוריכן! הפיצו את הבלוג בקרב חברותיכן! תרמו גם אתן לפרוייקט התיעוד, אנחנו חייבות את זה לעצמנו. הפצת הסיפורים שלנו היא הנשק היחיד שיש לנו מול המציאות הלא הוגנת.
המייל, כרגיל:
[email protected]
any
בבלוג זה
בכל הבלוגים
