has been שלחה את סיפורה:
לפני כמה שנים הייתי אשה מוכה. חייתי עם חבר שלי והוא היה מכה אותי. גם מכה אותי. זה לא חשוב כל כך היום, זה עבר. אבל המזג אוויר הזה מעלה בי את זה כל שנה מחדש.
ערב אחד הוא החליט להכות אותי "עד הסוף". זה היה ערב עם רוחות שרביות, קצת לפני פסח. הוא היכה אותי די הרבה זמן. אני זוכרת את זה בתור השעתיים הכי קשות בחיים שלי, למרות שאני לא בטוחה שהוא היכה אותי במשך כל הזמן הזה. הוא היכה אותי בלי שמץ של כעס או התרגשות. פניו היו קרות, ספק מרוכזות. האגרופים נחתו עלי, צעקתי, הגנתי על ראשי בידיי, בעוד הוא מחזיק אותי קרוב לרצפה ומכה. ומכה. כשנרגע הוא הפסיק. אולי נבהל.
באותו לילה החלטתי שאני לא נשארת בבית, אלא הולכת לישון אצל הוריי. אבל לא יכולתי להכנס הביתה כמו שנראיתי. לא התכוונתי לספר להם או משהו. חששתי שהם ירחמו עלי, או שיחשבו שבטח עשיתי משהו שזה מגיע לי. הייתי מלאה בסטיגמות על נשים מוכות. כשיצאתי החוצה, חבולה, צולעת ובפרצוף נפוח - תחבורה כבר לא היתה. זה היה מאד מאוחר. אבל לא מספיק מאוחר כדי שההורים שלי לא יתעוררו אם אכנס לביתם. הייתי מותשת, אבל החלטתי להשאר ברחובות עד ל-4 או 5 לפנות בוקר, השעות שבהן הכי קשה לאנשים להתעורר מתוך שינה. לא שזה עזר לי, משום שכשניסיתי לפתוח את הדלת הסתבר לי שהם השאירו את המפתח בפנים :(
בבוקר הוא בא לאסוף אותי. גופי נחלש, לא יכולתי לזוז, והיה לי חום גבוה. ההורים שלי כבר לא היו בבית, וכך יצא שלמרות שראו אותי באותו הלילה (אבי פתח לי את הדלת, הסתרתי את פני עם שערותיי) - לא ידעו בכלל שזה מה שהיה. בבית הוא הכין לי מרק. בימים שאחר כך כבר התבדח איתי על כך שאני נראית פנקיסטית.
אבל השעות שביליתי באותו הלילה בחוץ, כשאין לי לאן ללכת (אפילו לא חשבתי לפנות למשטרה מהבושה!), במזג האוויר הזה - מצמררות אותי כל שנה מחדש.
איך זה נגמר? לקח לי קצת זמן, אבל בסוף הגשתי תלונה. השוטרים צחקו עלי. אתן צריכות להבין שבתקופה ההיא, אלימות נגד נשים, "אלימות במשפחה" לא היתה "פשע", אלא "עוון". כיוון שכך - הם ניסו לשדל אותי להתלונן על אונס. לדבריהם - זו הדרך היחידה שבה יוכלו לעזור לי. לא הסכמתי. הוא לא אנס אותי, "רק" היכה. כלומר לא רק, הוא עשה עוד דברים אבל ככה זה במערכות יחסים אלימות. התיק נסגר מ"חוסר אשמה". לא ויתרתי, הגשתי ערר. לפרקליטות לקח כשנתיים לטפל בזה. כשזימנו אותי לפגישה, הבהרתי להם שאני לא מעוניינת יותר להתעסק בזה. המשכתי את חיי. הם קיבלו את דעתי, אבל שינו את סיבת סגירת התיק: התיק נסגר מ"חוסר ראיות". עד היום התיק מכיל שמות של עדים ומכתב בכתב ידו של החבר האלים שבו הוא מתנצל על שהיכה אותי. העיקר שאין ראיות. אבל לפחות הוא לא יצא "לא אשם". הרגשתי שניצחתי, אבל האמת היא שאחרי שנפרדנו (זה לקח לי זמן, הוא איים עלי) הבנתי שכבר מתתי.
סליחה אם דיכאתי כאן מישהי.
המייל שלי הוא המייל שלכן:
[email protected]
any
בבלוג זה
בכל הבלוגים
