שלום,
היוזמה צוברת תאוצה :)
לאחרונה הבלוג צורף לעוד שתי טבעות - "בלוגים לוחמים" ו"נשים חזקות", ובכך התגשמו שאיפותיי הטבעתיות בישרא-בלוג :) חששותי מפני היענות נמוכה מתפוגגים, ככל שסיפוריכן ממשיכים להגיע. אין דבר שמשמח אותי יותר מאשר להעלות אותם לכאן, ואני מתכוונת לזה: מילים יכולות לשנות את העולם. זה לא שאם נספר אז זה ייגמר, אבל ככל שנספר יותר - יהיו להם פחות תירוצים להתעלם מאיתנו. הכוח שלנו טמון במסה שלנו.
הפעם - זהו סיפורה של gur_sh, שהותקפה מינית לפני כעשר שנים, כשהיתה בכיתה ג'. היא דווקא התלוננה במשטרה, אבל מה הם כבר יכלו לעשות.
הותקפתי מינית כשהייתי בת 8 או 9 (כיתה ג'). גרתי בגבעתיים באותה תקופה והיה קרוב לבית שלי שטח חולות גדול, זה היה איזור שהייתי מטיילת בו הרבה, בד"כ עם חברות. באותו היום הלכתי עם שתי חברות לטייל באותו איזור. עשינו משחקים תחרותיים בחולות והחלטנו שמי שמנצחת בכל משחקים תכנס אוטומטית לחבורה של "המקובלות" (נו...כיתה ג'...). אז רצנו, קפצנו, צחקנו...היה כיף.
המשכנו ללכת שם והגענו לאיזור שהיה כמו שביל צר בין שתי דיונות אז הלכנו בשורה. אני מובילה, ומאחורי שתי החברות שלי. ראיתי מולי קבוצה גדולה של נערים (לא זכור לי כמה ואיפה הם בדיוק היו) בגיל 16/17/18 (גם זה לא זכור לי). באותו הרגע הסתובבתי אל חברותיי ושאלתי אותן אם הן רוצות להמשיך או לא. החלטנו שנמשיך כי אם נסתובב נאלץ לעשות עיקוף מעצבן. אז המשכנו. הנערים הסכלו עלינו, אנחנו השתדלנו לא להסתכל עליהם. שלושה מהם הלכו לכיוון שלנו, המשכנו ללכת. שלושת הבנים תפסו אותי(החברות שלי היו עדיין מאחורי) אחת מהחברות שלי צרחה וברחה (היא כנראה הניחה שאנחנו בורחות איתה) והשניה קפאה במקום.
לא זכור לי התהליך המדויק של העניינים מאותו הרגע אבל איכשהו הושכבתי על החול כששניים מהנערים עומדים מעליי והשני מתכונן להשכב מעליי ותוך כדי מנסה לפתוח לי את הכפתורים במכנסיים, כנראה שהייתי קפואה ומבולבלת לכמה רגעים כי כל מה שאני זוכרת זה מישהו מעליי ונוגע לי במכנסיים חברה שלי צועקת ברקע. בקיצור - הבנתי מספיק מהר שבעוד שאלה שעומדים תופסים לי את הידיים, הרגליים שלי חופשיות, הרמתי את הברך בכח ובזריזות לעבר האיזור הרגיש של זה שעמד להשכב מעליי, הוא התקפל והתחלתי לרוץ כמו מטורפת. שלושתנו הגענו בלי טיפת אוויר לבית של חברה שלי, רצינו להתקשר למשטרה. החלטנו שלא, רצינו שזה יהיה הסוד שלנו וככה נוכל להקים חבורה משלנו, להיות יותר מגניבות מהחבורות האחרות כי לנו יש סוד.
התקשרתי לאבא שלי שיבוא לקחת אותי הביתה. הוא הגיע, נכנסתי לאוטו ופרצתי בבכי, לא הצלחתי לשמור בסוד, סיפרתי לו. הלכנו לאותו מקום שבו זה קרה, היו שם נערים אחרים, כולם נראו לי אותו דבר ולא הצלחתי לזהות את הפרצוף שלהם. ואבא שלי היה כולו אדום מרוב עצבים. זכור לי שהוא אפילו תפס את אחד הנערים שם בחולצה ותחקר אותו לגבי הנערים שתקפו אותי וכנראה ברחו. זה לא עזר כי לא זכרתי בכלל איך הם נראו. הלכנו הביתה, במשטרה לא עזרו במיוחד, כי לא ידענו מי היו הנערים.
בחודשים שעברו אחרי המקרה לא הסכמתי כמעט לצאת מהבית. חוץ מביה"ס וחזרה הביתה - אולי חוג פעם בשבוע.
תודה לך gur_sh.
מזכירה את המייל שהעולם היה מעדיף בלעדיו:
[email protected]
any
בבלוג זה
בכל הבלוגים
