קריאותיי לעזרה נענו, רבות ורבים שלחו לי מכתבי אהדה, פרגון ואף הוסיפו את הבלוג לרשימות שלהם. תודה!
היום - סיפור "בנאלי", שוב לא תקיפה מינית, שוב לא אונס. רק אחד מאותם המקרים שאין אשה שלא עוברת ושמצליחים להרוס לה אחר כך את הכיף שבסקס. סביר שגם הפעם מדובר באיזה "קצר בתקשורת", ביישנות, רצון לרצות את החבר - זה לא ממש חשוב מה המניעים, הסיבות, ומי האשם. לפעמים סתם מדובר בנורמות תרבותיות. במקרה של ע' - אפילו הדיבור על "לרדת לו" היה קשה לה. והיא מדגישה שמדובר בחבר שאהב אותה וייתכן שמספיק היה לאמר "לא". אבל כמה מאיתנו, במיוחד במערכת יחסים עם אהוב, מוצאות את עצמנו עושות דברים שלא כל כך רצינו מבלי שנצליח לדבר על זה עם הפרטנר? כמה פעמים עשינו לו "ג'סטה" כדי שירגיש טוב ושאנחנו נרגיש שעשינו לו טוב? חבל שזה כך, אבל התופעה הזאת זכורה לי היטב גם ממערכות היחסים הראשונות שלי :) הבושה, הרצון להיות נחמדה וגם לא להיחשב "שמרנית". נכון, בסך הכל מדובר בנורמה. אבל זאת נורמה מהסוג שגורמת רק לנשים לחוש במצוקה - גברים פטורים ממנה. ועל כן סיפורה של ע' מאד קשור לכאן:
זה קרה כשהייתי בת 16 (מה שלא היה כל כך מזמן...). אני והחבר שלי (ששימש כזה במשך תקופה די ארוכה) באותו זמן, ניסינו, בין השאר, גם ירידות. אחרי פעמיים שלוש הגעתי למסקנה עם עצמי שזה לא ממש מדבר אלי, שאני לא רוצה לעשות את זה שוב (אולי רק לעיתים רחוקות, בשבילו), ושאני לא רוצה שהוא יחשוב שזה מובן מאילו, חלק מהשגרה שלנו. התכוונתי לדבר איתו על זה ערב אחד, אבל איכשהו זה לא יצא והתחלנו להתעסק בעניינים אחרים. בדיוק הבטחתי לעצמי לדבר איתו על זה ב"הפסקה" שבין ההתמזמזויות, כשהוא ביקש ממני לעשות בדיוק את זה, בלשון לא צחה במיוחד שגרמה לי להרגיש שהורדתי לדרגה של משהו זול, זנותי. אני נשבעת שבלב שלי קפא באותה שניה.
לא יכולתי להסביר את עצמי כמו שצריך. הוא לא ידע שאני לא רוצה, לא הספקתי לומר לו. ולשפוך את כל זה רגע אחרי שהוא ביקש יחסית במפורש, נראה לי כמו צעד מלודרמטי ומנופח. ואף אחת לא רוצה להיות החברה המלודרמטית. אז עשיתי את זה. זה כואב להזכר באיך שעשיתי את זה, כמו רובוט, מתוך מחשבה די ברורה שאחרי שהוא יגמור הוא יעזוב אותי בשקט ואולי יווצר מצב שבו אני אוכל לדבר איתו.
אבל אחר כך, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה לא לבכות לו בפנים, וללכת הביתה.
מאז לא ירדתי שוב לאף אחד. זה נתפס מבחינתי כאקט משפיל. אולי, יום אחד, אולי כשיעבור הרבה זמן, אולי כשיופיע "האחד"... מי יודע?
אני ממש לא משווה את העניין לאונס. אני יודעת שהוא אהב אותי, ושאם הייתי אומרת לו "לא", הוא לא היה מתעקש יותר מדי, ובטח שלא כופה עלי שום דבר. אבל לא אמרתי את זה. לא היה לי נעים להגיד לו "לא". וזה הלקח החשוב שלמדתי מאז, ושאני חושבת שחשוב להעביר - אין דבר כזה "לא נעים לי", ואין אף גבר (או אישה) ששווה את הויתור הזה, שיותר מדי נשים עושות.
ע', אני כל כך מזדהה איתך! אולי אם עוד נשים יקראו על זה - הן ירגישו פחות נבוכות להיות אסרטיביות. אולי אם עוד גברים יקראו על זה - הם יתחילו לשים לב שלפעמים, כשהפרטנרית האהובה שלהם "נענית", היא בעצם נמנעת מלאכזב אותם. אין ממש את מי "להאשים" כאן, וגם ע' מדגישה את זה. ועדיין - זאת המציאות שבה אנחנו חיות, אלו המצוקות שעמן רק אנחנו, הנשים, מתמודדות. לכן חשוב להעלות גם את זה.
תוספת: אשתו של כתבה פוסט נוגע ללב בדיוק בעניין הזה. כנסו, כנסו.
לכאן שולחים את הסיפורים:
[email protected]
שלכם,
any
בבלוג זה
בכל הבלוגים
