גם היום - סיפור שנגמר בטוב. ולמרות זאת, ט' עברה בדיוק את מה ששלומית כתבה בפוסט הקודם: "חשש עצבני כשאני הולכת לבד בלילה ופתאום שמה לב שגבר הולך מאחוריי, גם אם הוא לא עשה שום דבר שעשוי לרמז על זה שהוא עוקב אחריי, כי הפחד כבר חלק ממני". ל-ט' זה קרה כשהיא היתה בת 15:
זה סיפור נורא קצר אך מפחיד. חזרתי הביתה בלילה מאיזושהי פגישה. זה היה 20:00 בערב בשעון חורף, אז היה די חשוך. אבל זו דרך שאני הולכת בה הרבה. זוהי דרך קיצור מתמשכת שעוברת בין רחובות. מדרגות- חוצים רחוב- מדרגות וכך הלאה.. המדרגות חשוכות אבל אני עושה אותן כמעט כל יום בצהריים אז השתדלתי לעשות את זה כמה שיותר מהר וזהו.
אז הלכתי לי ובאיזה פניה במדרגות אני שומעת רעש, אבל לא מייחסת חשיבות ופתאום מישהו, גבר שאני לא יכולה להעריך את גילו (כי היה חשוך) בא לקראתי ונעצר לידי ואני מסתכלת שניה והוא מסתכל עליי במבט מוזר ולפני שעברה אפילו שניה תפסתי את שיא ריצתי ויצאתי לרחוב ואז רצתי ישר לרחוב יותר ראשי. דיברתי עם חברה שלי בטלפון כל הדרך עד שהייתי בתוך הבית. כל כך פחדתי. זה היה כל כך קרוב והפחד שלי הוא שאף אחד לא היה שומע אותי - זהו מקום חשוך וללא אנשים שעוברים שם בתדירות גבוהה, מלא מקומות מסתור.... בקיצור- מפחיד!
אין אישה שלא חוותה את זה, נכון? נדמה לי שלפני שידעתי בכלל מה זה מין - כבר ידעתי שבלילה אסור ללכת בדרכי קיצור. לא ידעתי בדיוק למה, כשהתבגרתי כבר ידעתי לקרוא לזה בשם, הפחד הנורא מכל - שמישהו יתנפל עלי במקום חשוך. אי אפשר אפילו לדעת מהסיפור אם לאותו גבר שפגשה ט' היו כוונות רעות. אבל זה לא כל כך חשוב אם זה גרם לה לכזאת פאניקה, ריצה מטורפת וחרדה. זה משהו שנשים חוות כל הזמן, וגברים - לא. בכל אופן לא באותה תדירות ולא כחלק מהתודעה היומיומית. תודה, ט'!
הנה המייל, אמיצות שכמותכן:
[email protected]
any
בבלוג זה
בכל הבלוגים
