הי, הסיפור היומי הוא פוסט שהעלתה הבלוגרית ש'צה, אצלה. את הלינק היא כבר הכניסה לבלוג הזה באחד הפוסטים, והוא ראוי לפוסט משל עצמו. אני חייבת לאמר משהו, כדי שלא יהיו אי הבנות: באופן עקרוני - הבלוג הזה לא יותר "שלי" ממה שהוא שלכן. קודם כל הוא מבוסס על היענותכן "לתרום" את הסיפורים, אבל גם כשאתן נכנסות ומגיבות או תומכות ומציעות עזרה - אתן עוזרות ומפעילות את הבלוג. בלעדיכן - לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה. אם קורה שלא שמתי לב ללינק שהשארתן - וזה יכול לקרות - אנא פנו אלי פעם נוספת. זה לא שאני מתעלמת, אבל אני - כמוכן - רק בנאדם. הרגישו בנוח להזכיר לי, זה לא מטריד אותי, זה רק עוזר לי לעשות את העבודה טוב יותר. חלילה וחס שלא תחשבו שאני מתעלמת או לא מעלה בכוונה. כשמגיע אלי מייל - אני שולחת תשובה שקיבלתי את המייל. אם לא צירפת ניק - אני שואלת מה הניק המועדף עלייך, ובכל מקרה משתדלת גם לתת אומדן מתי נראה לי שהסיפור יעלה. כשהסיפור עולה - אני שולחת לך לינק כדי שתדעי על זה. כך את גם יכולה לעקוב אחרי מה שעלה ולבקש שינויים. אני מתנצלת מראש אם קורה ש"פספסתי" משהו, כאמור - הזכירו לי. הבלוג הזה הוא באמת שלכן כמו שהוא שלי. ועוד: הרגישו חופשי לבקר, לשאול. כאמור - לא תמיד יש לי תשובות, בטח לא "נכונות" אבל עצם הדיון - גם חשוב בעיני. קחו בחשבון שגם לא תמיד הזמן עומד לצדי, ויש כאלו שבהחלט מספקות תשובות מאד ברורות - שלפעמים אף זוכות לפוסט משל עצמן. תרגישו חפשיות לגמרי לענות - אינני מומחית יותר מכל אחת מכן, וללא עזרתכן - לא אוכל לעמוד בזה.
לידיעתכן: אתר גדול "עלה" עלינו, שיתפתי איתם פעולה. נראה היה לי שזה לטובתנו.
ש'צה מעלה בפוסט שלה ארבעה מקרים שונים - אחד מהם קרה לאחותה. שימו לב שהסיפור האחרון עלול להשמע "גבולי", אבל היא מסבירה בעצמה שזה הסתיים ברוח טובה, וגם מעלה את השאלה שעלתה בפוסט הקודם - איפה הגבול. גם אני לא תמיד יודעת איפה הגבול, אבל זאת תמיד שאלה חשובה. אני לא בטוחה שיש תשובה נכונה אחת. אני מעלה את הפוסט שלה בשלמותו, אחת המטרות של הבלוג הזה היא "לרכז" את הסיפורים שמפוזרים כבר ברשת. שימו לב גם להקדמה שלה, גם הבלוג הזה נוצר בעקבות סיפורים של אחרות.
אחר
בעיקבות זוש, פארה, אנאתיאה, הרמס.
בלי לינקים כי אני לא מעוניינת לגרור קוראים לרגע דוקא לפוסט הזה. אבל אילו פוסטים חשובים ומדהימים אחד אחד.
בת אחת עשרה. גם אני מנסה לעשות פליקפלקים באויר. גם אני רוצה להיות נדיה קומנצ'י. בדרך לחוג להגשמת חלומות עוצר אותי איש גבוה ורזה. זה מה שאני זוכרת. הוא מבקש ממני עזרה לקרוא את מוני החשמל שבחדר המדרגות. אני נכנסת איתו לחדר מדרגות לא מוכר הוא מניף אותי בידים שאוכל לקרוא היטב את המונים הגבוהים ומצמיד אותי קצת. יש לא ג'ינס מאוד צמוד. אני מרגישה. משהו לא בסדר, אני יודעת פתאם ומבקשת ללכת. הוא משחרר אותי לדרכי.
אחותי, בערך באותו גיל, מגיעה הביתה בוכיה. בעודה מחכה לאוטובוס בתחנה, מישהו הצליח להביא אותה (לא זכורים לי הפרטים, או פשוט לא ידועים לי) לשדה הסמוך, ולהכריח אותה "לנשק לו ת'בולבול". לא הוגשה תלונה למשטרה, ואני תוהה מה אני הייתי עושה במקום אמא שלי, ואם "לעצור אותו כדי שלא יעשה זאת לאחרים" מתאים בעצם רק לסרטים הולוודים, או סדרות טלויזיה עם שוטרים רחומים ועורכי דין טובי לב ויפי מראה שתמיד מנצחים.
בצבא, במשרד, מפקד הבסיס נכנס פתאם לחדר שלי ומחבק אותי. הפקידה-פילגש שלו בחדר הסמוך. אני חומקת ורצה למעונות להתקלח. אולי הוא לא התכוון ליותר מזה, אבל זה בא פתאם Out of the blue, כאילו אין לו שליטה על זה, ואני הרגשתי חדירה. חדירה למרחב האישי שלי.
גם זה קרה. לא השאיר טראומות.
החבר שלי תופס אותי, אני לא מצליחה להשתחרר, לוקח לי הרבה זמן לשכנע אותו שאני לא משחקת תפקיד צפוי בסקס הקשוח בו הוא מנסה לגוון, אלא שאני לא רוצה. שחוסר שליטה זה משהו שאני רוצה לבחור. ופה אולי יש גבול עדין. הרי הוא לא ניסה לאנוס. ואני סלחתי והבנתי. היכן הגבול? מי יחליט?
הנה שחררתי קצת.
ושוב - הלינק לפוסט של ש'צה. תודה לך, פוסט חשוב מאד.
תוספת חשובה באדיבות Islay: תקראו את התגובות בפוסט של ש'צה. פשוט תעשו את זה.
הסיפורים ממשיכים להיערם בתיבת המייל, זה אומר שלוקח יותר זמן עד שכל סיפור עולה. אם יהיה צורך - אגביר את הקצב. בכל מקרה - המשיכו לשלוח:
[email protected]
any
בבלוג זה
בכל הבלוגים
