עוד כמעט אחד, שלא ברור איך היה מסתיים ולאן בכלל אמור היה להגיע. ל-TUSH זה קרה בגיל 10, כשבחור צעיר משך אותה לחדר מדרגות אפלולי. איש לא שם לב שילדה בת 10 נעלמה, והיא הפנימה כבר אז שלא כל דבר אפשר לספר לאמא. ובכל זאת - גם כאן מדובר בילדה עם המון תושיה. (תסלחו לי על ההתלהבות, אבל גם אני הייתי בת 10, ולא זכורה לי תושיה כזאת. תגובתה היא לא בדיוק הדבר הכי שכיח, גם בגילאים מבוגרים יותר).
הסיפור שלי מתחיל ביום ששי אחד. הייתי בת 10, והלכתי לקנות עיתון לשבת. רחוב הומה אנשים, שמש, קיץ, חם נורא, אני הולכת לשתי דקות מהבית, למקום שאני מכירה היטב, מחזיקה את הכסף שלי חזק ביד. אני הולכת, ודי מתעופפת לי, הייתי אסטרונאוטית לא קטנה בגיל הזה.
פתאום עומד מולי בחור. לי הוא נראה מבוגר, היום אני יכולה להגיד שהוא היה בתחילת שנות העשרים שלו, אולי אפילו זה לא. לבוש שחורים, מבויש. הוא מבקש הנחיות לרחוב סמוך. אני מפנה חצי גוף הצידה כדי להראות לו לאן הוא צריך ללכת, ופתאום הוא תופס לי את היד ומושך.
ברגע הבא אנחנו בחדר המדרגות הסמוך. פתאום אין אנשים סביב, וגם אין כל כך רבה שמש, והוא מצמיד אותי לקיר. לא צועקת, לא זזה, פשוט בבלק אאוט מוחלט. ועוד שניה עוברת, ולדעתי גם הוא לא בדיוק יודע מה הוא עומד לעשות עכשיו. השניה הזאת היא השניה של ה"כמעט". באותה שניה של היסוס, אני בועטת בו. חזק. לא הצלחתי לכוון גבוה, אבל פגעתי ברגל שלו וזה כנראה כואב כי הוא עוזב אותי.
ואני רצה, ותוך פחות מ - 5 שניות אני שוב באור השמש, ומוקפת באנשים, ולא מבינה איך יכול להיות שאף אחד לא שם לב שילדה בת 10 הייתה פה ופתאום נעלמה וחזרה שוב.
אני הולכת למכולת, קונה את העיתון, הולכת הביתה מהר, נכנסת הביתה כאילו לא קרה כלום... "קרה משהו? את מתנשפת נורא" - אמא שלי. היא תמיד יודעת שמשהו לא בסדר, ולמרות זאת... "לא, כלום, פשוט נורא חם בחוץ"... היא לא יודעת עד היום.
תודה TUSH, תרומתך אינה צנועה בכלל :)
המשיכו לשלוח, המשיכו להקים את המאגר. בכל יום שעובר אני רואה עד כמה זה נוגע בהרבה נשים, עד כמה זה חשוב לעוד נשים, גם לאלו שטרם שלחו. זה בסדר, קחו את הקצב שלכן, הפרוייקט הזה לא ייסגר כל כך מהר... רק תזכרו שאתן ממש לא היחידות. להיפך, אנחנו הרוב. אז לכאן:
[email protected]
חוזרת ומזכירה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
