הסיפור היומי קשה מאד ולכן - אזהרת הטריגר - לא מומלץ בכלל למי שחוששת מפלשים!!! אביה של הדר לא ממש הבין מה מצופה ממנו כאב וכבנאדם. גם אמה לא תפקדה. הדר גודלה בצורה מבחילה, ובמשך שנים אפילו לא ידעה זאת. אתן יודעות מה קורה אחר כך לילדות כאלו, נכון? לא צריך לדמיין - הדר בעצמה הוסיפה כמה המשכים לסיפורה. סיפורה של הדר, אגב - טרם נכנס לאיזו סטטיסטיקה רשמית, אתן קולטות? אבל נדמה לי, גם לאור המיילים - שסיפורה אינו נדיר כל כך.
קנה המידה הוא הבלתי ניתן לשכחה
אני בת חמש, ואבא שלי, אבא שלי מבקש שאלטף לו את הזין, לאט, לאט. אחותי נכנסת ורואה אותנו ומסתובבת והולכת ואבא שלי מפסיק אותי. אני רוצה להמשיך ואבא שלי מרחיק אותי. אני לא מבינה מה היה בסדר ואז לא בסדר במה שעשיתי. עד היום אני לא מבינה. זה תמיד חוזר לי לראש כשאני עושה לך ביד. לפחות עם מציצות אין בעיות. נראה שהייתי מוצצת טובה מההתחלה. אני מוצצת כאילו חיי תלויים בכך. אני מזדיינת כאילו חיי תלויים בכך. כאילו זו הדרך היחידה שלי לזכות באהבה.
אבא שלי, תמיד היו לנו משחקים. הוא מחזיק אותי, אני יושבת על הברכיים שלו, רוכבת על הזין שלו, הוא יושב על המיטה ואני יושבת עליו. הוא מחזיק אותי ולא נותן לי לברוח. ושר לי איזה שיר שלא אברח. ולא ברחתי. הוא זה שברח.
משחקים מתחת לשמיכה. בעיקר בשבתות בצהריים. בזמן שהוא עושה את עצמו נעלב שהארוחת צהריים שהוא איחר אליה בכמה שעות התקררה, (כולם חיכו לו, הוא איחר והיא התקררה אז הוא הולך לחדר, שיכור ונעלב) הוא נכנס מתחת לשמיכה, מכניס אצבע לפה ואני באה לפייס אותו, נצמדת אליו. מתחת לשמיכה. במיטה. (המיטה, הם כבר נפרדו, תודה לאל, מזמן, אבל אמא שלי עדיין שומרת עליה. היא לא ישנה בה. היא מיטה לאורחים בחדר שהיום הוא חדר לאורחים, למשל, שלי, כל פעם שאני באה להתארח, כל פעם שאני שונאת את עצמי כל כך שאני רוצה להרוג את עצמי ולתקוף את עצמי בזיכרונות) במיטה הוא היה נצמד אלי, במיטה הזו הייתי נצמדת אליו. הוא היה שולח ידיים, ואצבעות, למטה, למשל את האצבע הרטובה שלו שהיה מוצץ בפה, ומכניס לי אותה בין הרגליים.
אבא שלי, אנחנו יורדים במעלית והוא שולח יד, פתאום, וחוצה אותי. חוצה אותי באצבע מהצוואר למטה, בין השדיים, אני בת ארבע עשרה, אולי הוא רק רוצה לבדוק שהכול בסדר אצלי, דרך השדיים ולמטה, ולמטה, לוחץ באצבע שלו למטה, מזל שזה רק ארבע קומות.
אבא שלי, אנחנו הולכים בפארק, אני כבר יותר מבוגרת, אולי כבר בת שש עשרה, והוא מושך את החולצה שלי ביד שלו, ומציץ לי לתוך המחשוף.
אבא שלי מזמין אותי לסופישבוע בחו"ל ולאמצעי שבוע בירושלים. הוא עובד רוב הזמן. בלילות אנחנו ישנים באותה המיטה והוא נצמד אלי.
אבא שלי עומד בכניסה לחדר שלי, לא אומר שום דבר, רק שותק ומתבונן, אני עושה את עצמי ישנה.
אבא שלי מגיע הביתה ומתפשט ויושב בסלון בתחתונים הלבנים המוכתמים שלו. הוא מגרבץ בלי הפסקה. הוא מאונן בלי הפסקה ואני שם. ואני מסתכלת. זה לא נראה לי לא הגיוני. גם אני מאוננת. כל הזמן. בכל הפינות של הבית. החוד של המיטה והקצה של המזרן, המשענת של הספה והשטיח המגרד בסלון, הפינה המעוגלת של השולחן הקטן והפינה המעוגלת של השולחן הגדול. כיסאות הקש של פינת האוכל, והשולחן העגול במטבח, אבל הוא לא היה יציב, איפה שהיה אפשר. הכיור הקר באמבטיה, והשפה של האמבט, המכונת כביסה, השיש במטבח, המושב של האופניים, הכיסא של הפסנתר, הפסנתר.
מול אבא שלי, מול השכן הדתי מהבית ממול (עד שאמא שלו תופסת אותנו ומאז רק בלילות עם צלליות). מגיל 5 ועד גיל 12 זה רוב מה שהייתי עושה. עד גיל 12 בכלל לא ידעתי מה שאני עושה. ואז הבנתי, וגיליתי את הבושה. אם הייתי פוגשת אותך בין גיל 5 לגיל 12 רוב הסיכויים שהייתי מתנפלת עלייך ומתיישבת עלייך ומתחככת בך, ומנסה להרשים אותך במופע אוננות פרטי, ומנסה לנשק אותך בפה ולנשוך אותך, כמו שאבא שלי אהב, והייתי נעלבת אם היית מרחיק אותי.
ואבא שלי, אבא שלי, אבא שלי בקושי נמצא בבית, מגיע רק מאוחר בלילות ובשבתות. אני מחכה לו כל לילה, עד שתים עשרה או אחת או עד מתי שהוא מגיע, יש לנו טקס, הוא מתפשט, מתיישב בסלון, מגרבץ מול הטלוויזייה, אני מכינה לו אוכל ומביאה לו על מגש, אמא שלי כבר הלכה לישון, אמא שלי כבר הפסיקה להכין לו. אני מוציאה את העיתונים מהתיק שלו, הוא מכניס את היד לתחתונים. אני גומרת לקרוא. הוא נרדם. אני מעירה אותו ושולחת אותו לשכב ליד אמא שלי במיטה. אני מוציאה את כל שאר הדברים מהתיק ובוחנת אותם, אולי אמצא שם משהו שיסביר לי, אני מחזירה הכול למקום, אי אפשר להבין שום דבר.
אני בת שבע ואמא שלי לוקחת אותי לעקוב אחריו ואחרי המאהבת שלו. אני בת עשר ואני רואה אותם ברחוב, בבית קפה. אני בת שש עשרה ואני רואה אותם בים. אני שואלת עליה והוא מספר לי על הגוף הרופס ועל המתיחות פנים שלה, הוא מתייעץ איתי ואני מקשיבה. מקשיבה ונדהמת, הוא לא אוהב גם אותה.
אנחנו טסים ביחד לחו"ל, רק הוא ואני, אני שואלת אותו שאלות והוא עונה בכנות. למה הוא נשאר עם אמא שלי אם אין ביניהם אהבה, והוא מספר לי איך היא רוקנה את החשבון בנק המשותף שלהם והעבירה את הכסף לאחיה ששקוע בחובות ואיך סבתא שלי השתגעה ואיימה על המזכירות שלו, איך עצרו את אמא שלי לחקירה ואיך אשפזו את סבתא שלי במוסד וכשהוא מספר את זה יש לו חיוך מלא עונג על הפנים.
בטורקיה הוא מבלה בקזינו ואני בחדר לבד. בלילה הוא בא לישון לידי. נצמד ונרדם. יש לנו יום טיול באיסטנבול. הוא לא מפסיק לדבר. רק איתי הוא יכול לדבר. רק אני מבינה אותו. איך זה שיש דברים שרק לי הוא יכול להגיד, איך הוא יודע שאני לא אגלה.
כל הילדות שלי אני מאוננת בלי הכרה, אני מסממת את עצמי בכאב ובאוכל ובספרים, אני משתינה במכנסיים, כל יום, ואף אחד לא שם לב, יורד לי דם מלמטה ואני אומרת על זה לאמא שלי והיא אומרת שזה שום דבר, יעבור. אני מורחת אותו על הקירות. כל הזמן מגרד לי ושורף לי, ואני פוצעת את עצמי ואני כבר לא אומרת על זה לאף אחד. הרבה זמן אחר כך אמא שלי לוקחת אותי לרופאה שגרה בבניין הכי גבוה בשכונה. היא מסתכלת לי למטה ואומרת לי שחוץ ממנה ומאלוהים אף אחד לא רואה. היא לא אומרת לי שום דבר על מה שהיא מחפשת שם ואמא שלי גם כן לא אומרת לי שום דבר.
את התחתונים שלי אני מכבסת לבד בכיור. ככה במשך שנים. ואת אלה של אבא שלי גם. הם מטונפים, הוא לא מחליף אותם עד שאין כתמים חומים, הוא זורק אותם על הרצפה באמבטייה או על הרצפה בצד שלו של המיטה. כשאמא שלי מפסיקה לכבס אותם, אני מתחילה.
כמה פעמים אני חושבת שקיבלתי מחזור ושואלת את אמא שלי והיא אומרת שלא, שזה שום דבר. כשאני בת חמש עשרה אני סוף סוף מקבלת והיא אומרת שאני יכולה לצרף את התחתונים שלי לכביסה של כולם. היא קונה לי במתנה תליון שכתוב עליו "אושר" של החברה הממלכתית למדליות ולמטבעות זהב.
כשאני בת שש עשרה אנחנו רבים ואני קוראת לו פסיכופת. הוא מתנפל עלי ומנסה לחנוק אותי על השטיח הפרסי בכניסה. אני מנסה לצרוח ואמא שלי מסתכלת ולא צורחת ולא עושה שום דבר. הוא מרתק אותי לרצפה, מתיישב מעלי והולם בי, וחונק, זה נמשך אולי רבע שעה, אני צורחת וזה לא נגמר עד שהשכנים מהדירה ליד, הדוקטורים לרפואה אלטרנטיבית עם המרפאה, לא דופקים על הדלת לשאול מה קרה.
אחר כך חיפשתי אותו במקומות אחרים.
בגיל חמש עשרה היה האיש מהים, לצערי קשה לי להיות חד משמעית לגבי האדם הראשון ששכבתי איתו, אולי זה היה הוא, האיש מהים. נדמה לי שקראו לו א', לאדם הראשון. אבל אולי שם בכלל לא מגיע לו. הוא מתחיל איתי בים ואני הולכת אחריו, נכנסת למכונית שלו ואנחנו מתיישבים במושב האחורי, באור שקיעה באזור האופרה, והוא דוחף לי אצבעות ואוכל, ונאנח, הוא משכיב אותי בחיקו. ומדבר הרבה. ונאנח. מתכופף לקחת איזה נוזל ורוד ריחני מתא הכפפות ומתחיל למרוח אותי בו. הנוזל שורף לי והוא גם מכאיב לי עם האצבעות, הראש שלי נח בין הרגליים שלו. אני תוהה איך אף אחד לא נעצר ומסתכל דרך החלון. הוא מסובב אותי ומכניס לפה שלי את הזין שלו. נהיה חושך בחוץ. הוא רוצה להביא עוד משהו מתא הכפפות, הוא מתכופף קדימה ,ואני מבוהלת, פוחדת ממה שהוא יוציא משם הפעם, משתחלת החוצה, מזנקת, מסדרת את התחתונים והחזה בתוך החזייה ובתוך השמלה ורצה. הוא קורא לי לעצור. אני לוקחת אוטובוס לכיוון הבית. יורדת ליד הבית ספר ומתקשרת מהטלפון הציבורי לב', החבר הכי טוב שלי, אני צריכה מישהו לספר לו ומישהו שיסביר לי מה קרה פה.
הפינה הזו של הטלפון הציבורי חוזרת אלי עכשיו. היה עוד אחד. לו בכלל אין שם. אבל איפשהו יש תמונה. גזרתי מהעיתון. הוא הורשע באונס ומעשים מגונים בכמה נשים מאז. אותי הוא עצר בפינה הזו ורצה לקרוא לי בכף היד. נתתי לו באי-אמון ואז הוא הזמין אותי לבית שלו שנמצא מעבר לפינה. הבית היה חשוך ואפל, מאורה. היתה לו מיטת גלריה ומתחתיה מן כוך של מטבח, היה ראי ומן מרבץ, מהר מאוד הוא נשכב עלי. שלח ידיים. נשך לי את הציצי והשאיר הרבה סימנים כחולים וסימנים של נשיכות וקצת דם. הוא עלה למעלה לקחת משהו, ואני רצתי החוצה דרך החלון, זה היה כמו פתח מקלט, כמו דלת מקלט, עכשיו אני מבינה.
בהודו היה הזקן שהתנפל עלי על הגשר בעיר דרומית קטנה ונישק אותי בניגוד לרצוני, החבר שלי היה לידי, ורצה להרוג אותו, אני רק רציתי לברוח משם.
היה הגבר שצבט לי בחזה כשביקשתי לראות חדר. היה הצעיר שהתנפל עלי בבית הקברות הפורטוגזי. בבוקר. בין המצבות. בין המצבות ברחתי לו. והיה אסלן, פקיד הקבלה, במלון בקוצ'ין שחזרתי אליו אחרי כמה שנים בשמחה, שכל כך שמח לראות אותי עד שהתנפל עלי ומשמש אותי מתחת לחולצה.
והיו עוד.
תודה, הדר. זה נורא, אבל את נשמעת כמי שמטפלת בעצמה. אין ספק שסיפורך קיצוני, מאחלת לך רק אושר ושתדעי להתמודד עם זה. מילים דלות כדי לתאר את מה שאני מרגישה כלפייך באמת.
יש לנו מייל חדש ואמין, הנהו:
[email protected]
בינתיים אבדוק גם את ההודעות במייל הקודם, אבל אנא השתמשו במייל החדש - הוא פשוט עובד!
any
בבלוג זה
בכל הבלוגים
