יום קשה עבר עלי אמש, עם הפרסום והחשיפה. אבל אין תלונות, ממש לא. התגובות ב-ynet רק תרמו להבנתי שעבודה רבה מונחת לפנינו - זהו פשוט מאבק על דעת הקהל, על התודעה הציבורית. גם לכאן הגיעו תגובות לא נעימות - וזה בסדר. הדיונים כאן חשובים לא פחות. בימים הקרובים אעלה גם כמה תגובות "מובחרות" מ-ynet.
אמש וגם היום הגיעו למייל המון סיפורים, חלק מכן כבר קיבלו ממני תשובות או שאלות הבהרה, לחלק טרם הספקתי לענות. דעו כי כל מייל שמתקבל - זוכה לתגובה אישית ממני. בהתחלה אישור על קבלת הסיפור, בדרך כלל מלווה בכמה שאלות הבהרה או בקשות מיוחדות אם נדמה לי שיש טעם להתערב בעריכת הסיפור. שום דבר לא מתפרסם כאן ללא אישור מפורש של הכותבת. כשיש התערבות, זה בעיקר בנוגע להקפד על אי חשיפת פרטים מזהים. העניין הזה קריטי - ולו משום שהמון אנשים חושבים שאנחנו מנסות להתנקם, או ליצור מצג שווא של קורבנות על בסיס יומי. הבלוג הזה אינו מחזיק בהשקפת עולם קורבנית - ממש לא! אשה שמספרת על חוויה שעברה אינה קורבן, להיפך! אשה שמספרת את סיפורה קוטעת את קשר השתיקה סביב הנושא, קשר השתיקה שמאפשר את הישנות האירועים.
האנונימיות שלנו היא אותה הטקטיקה של אותם גברים שמנצלים את הסמטה האפילה או את הצפיפות במקומות הומים או סתם את הידיעה שבטח לא נעשה עם זה כלום. כך שהאנונימיות שלנו הכרחית כדי לנהל מאבק בין "שווים". הקפדה על הסתרת פרטי התוקף קריטית כדי למנוע את ההאשמות כלפינו שמדובר ב"נקמה". העלאת הסיפור בלבד - זהו הכוח שלנו.
תמימה שלחה שלושה סיפורים, מתקופות שונות בחייה. לי ולכן בוודאי ברור שזה מאד שכיח, שאשה תיתקל בכמה וכמה הטרדות במהלך חייה. זה לא ברור לכל מי שקורא כאן, אולי כשירבו הסיפורים - לא נצטרך יותר להסביר את זה. שני הסיפורים הראשונים התרחשו באוטובוס, שלאור הסיפורים שכבר הגיעו לכאן - נראה שהפך לזירת הטרדות מבעבעת. הסיפור השלישי מתאר תקיפה מצד בן הדוד. לעניין המגזר - בדרך כלל אני נוטה לטשטש את עקבות המגזר, ויעידו על כך נשים שכבר צינזרתי מסיפורן, ברשותן כמובן, את מגזר התוקף. משום שברגע שמופנית אצבע מאשימה - יכול להיווצר מצג שווא כאילו במגזר כזה או אחר יש יותר תוקפים. זה פשוט לא נכון! תוקפים יש בכל מגזר, עדה, קהילה. הפעם הסכמתי להכניס את הנושא, לאחר דין ודברים עם תמימה, משום שהבנתי שדווקא משום שהיא עצמה מגיעה מאותו המגזר - וחשוב היה לה שזה יודגש. קוראים שאינם מתמצאים "בתחום" - אנא אל תסיקו מכך מסקנות על אף מגזר, אני עומדת על כך.
יש לי גם הסתייגות ממסקנתה הסופית של תמימה. לא אתווכח עמה, זוהי דעתה ואני מקבלת אותה. אבל הבלוג הזה מקבל תמיכה מלא מעט גברים, ולמרות שכולנו נתקלנו בז'אנר המכוער יותר של גברים - חשוב שלא להסיק מסקנות גורפות מדי. איננו מנהלות כאן "מלחמת מינים", אלא מאבק על תודעת הציבור. למאבק הזה שותפים ביחד נשים וגברים כאחד. יחד עם זאת, שימו לב לכך שכמו רבות מאיתנו - גם תמימה חיפשה בעצמה את האשם.
יום קיץ חם, לפני 21 שנה. אני חיילת בבוקר יום א' באוטובוס מאסף. אני יושבת במושב שלצד המעבר, ובמשך הדרך נהיה נורא צפוף, ומישהו נשען לי על הכתף. החוויה של לעמוד הייתה לי ממש מוכרת, וזה נורא מעצבן שהיושבים בנוח מתלוננים שהעומדים כמו סרדינים מפריעים לו, אז לא אמרתי כלום, וניסיתי להמשיך לנמנם מאחורי משקפי השמש הענקיות והכהות (כאופנת אותם ימים). בהדרגה האוטובוס התרוקן, אבל, אפעס, הנוסע העומד לא מתקדם לממקומו וממשיך להתנועע בקצב טלטולי האוטובוס על כתפי. אני כבר ממש לא ישנה, נורא ערנית, מתלבטת אם זה רק נדמה לי או שזה באמת מה שאני חושדת, ושמחה להתחבא מאחורי משקפי השמש (הענקיות וכו'). לא יודעת אם לעשות משהו, לומר משהו... ואז הוא פותח את רוכסן המכנסיים. בשלב הזה אני צועקת, לא זוכרת מה, הוא טוען שלא עשה כלום, והרוכסן סתם שכח לסגור, ונמלט מהאוטובוס בתחנה הקרובה. את יתר הדרך עשיתי תחת מבטים בוחנים, גלויים יותר או פחות של יתר הנוסעים. אותו לילה הייתי צריכה לישון לבד בדירת השירות שלי, ולא עצמתי עין, גם לא היה עם מי לדבר.
מוצ"ש של קיץ, חודשיים יותר מאוחר. שוב חיילת באוטובוס צפוף. יושב לידי איש במכנסיים קצרות. הוא מחכך ידיו ברגליו השעירות, מתפתל בכסא, ומתחכך. רק בעצמו, אבל מתפתל ומתחכך. ואז הוא מקצר טווחים... כשהרווח בינינו נעלם, החלפתי מקומות עם בחור שנסע איתי יחד וישב מאחורי. עד היום אני זוכרת את המבטים מזרי האימה שנעץ בי שכני הנטוש לספסל האוטובוס.
חלפו כמה חודשים. השתחררתי מהצבא, התחלתי ללמוד בחוג יוקרתי באוניברסיטה; שנה מעלי למד בן דודי, מבוגר ממני ב-4 שנים, מצטיין דיקן באותו חוג, מצטיין בכל מעשיו, פופולרי ומקובל. יצא שגם הוריו וגם הורי היו בשנת שבתון בחו"ל במקביל באותו זמן. פתאום הוא מתחיל להתעסק אתי. נכנס אתי הביתה אחרי שנתן לי טרמפ, כביכול כדי להגיד שלום לאחי, ומצמיד אותי אליו. קורא לי לחדר אחר מחבק אותי, נוגע בשדי.. צריך להבין: זה בן אחותה של אמי. אנחנו דתיים וגם הם. הוא בוגר ישיבות, אביו רב וגם אחיו, וחוץ מזה הוא הבן יקיר המקסים של כולם. מאידך, את אבא שלי אף אחד במשפחה לא סבל, ועל כל משפחתנו הסתכלו כמין כבשים שחורות כושלות (אף אחד לא ידע מה כשרונותיי האקדמיים). אם אספר - לא יאמינו לי, ורק אגרום סכסוך במשפחה. זה נמשך חודשים! הרגשתי תלויה בו בגלל מעמדו במקום לימודי, להיות רצויה על ידו החמיא לי מאוד. אבל לא רציתי שיגע בי. ואז פשוט ניתק מגע, מכל הבחינות. בדיעבד הבנתי שאז הכיר את מי שהייתה אשתו שנתיים מאוחר יותר, וכנראה מצא לו מקור פורקן אחר. אני כיום קורקטית אתו במפגשים משפחתיים; בעלי לעומת זאת, לא מדבר איתו.
הרבה אני שואלת, מה היה חלקי. תבינו, אני דתיה. חצאית שמכסה את הברך, שרוולים, בלי מחשופים. אני גם לא יפה, רגילה כזו. אני גם לא איזו חתיכה מדהימה, אדרבא תמיד עם עודף משקל של כמה קילו. ביישנית וסגורה. ואם בכל זאת קרה כל מה שסיפרתי, אז אין הוכחה טובה מכך שרק יצרי הגברים אחראיים.
תמימה, תודה לך. סיפורייך חשובים, וההערה בסוף בהחלט מדגישה את חוסר הקשר בין התנהגות האשה או לבושה לבין ההטרדה שהיא חווה. אף אחת לא אשמה בכך שהיא מוטרדת או מותקפת. לנו אולי זה ברור, אבל יותר מדי אנשים עדיין חושבים ש"הזמנו את זה", אני מקווה שמתוך בורות. אבל אני עוד יותר מקווה שדעתם תשתנה עם הזמן.
המשיכו לשלוח סיפורים, שדלו את חברותיכן לספר, הנה הכתובת:
any
בבלוג זה
בכל הבלוגים
