סיפורה של ירדן ממחיש פעם נוספת כמה זה חשוב שנתרגל לאמר לא, שנרגיל אותם לשמוע לא. יש כל כך הרבה חוסר הבנה בכל מה שקשור לסקס ומערכות יחסים בכלל, במיוחד בקרב נערות ונערים. ירדן מצאה את עצמה בסיטואציה ארוטית עם אדם שבו ראתה ידיד. כפי שזה נקרא מכאן - קשה לי לאמר שניתן להאשים אותו במשהו, מה גם שהוא הפסיק כשאמרה שזה לא מתאים. אבל דעו - גם גברים - הסכמה שבשתיקה אינה הסכמה, ונדמה לי שניתן היה להבין מתגובותיה שהיא "לא בעניין". אינני אומרת זאת כדי להטיל עליו אשמה, הוא בסך הכל תוצר של חברה שלא מכירה עדיין בסיטואציות כאלו, והשתרשה כאן נורמה ש"עד שהיא לא אומרת לא אז זה בסדר". הגיע הזמן להרחיב את טווח ההגדרות של המושג "לא". גברים מסוגלים להבחין כשאשה לא ממש בעניין, ואין סיבה שימשיכו לעשות משהו רק משום שלא אמרה את המילה "הזאת". בעולם המערבי - גבר נדרש להוכיח שהיא אמרה "כן" מרצונה, ולא רק ש"לא אמרה לא", בדיוק משום שכבר יודעים שלנשים נורא קשה עם זה. הצעת חוק דומה, לשדרוג המצב בישראל מונחת כבר שנה על שולחן הכנסת, תכף אלנקק אליה.
בערב יום העצמאות האחרון ידיד שלי בא אלי. הוא היה ידיד יחסית טוב שלי, לא קרוב במיוחד, אבל היו לנו 'פעם ב' שיחות נפש שכאלו. הוא גדול ממני בשנתיים - אני בכיתה ט' והוא ב-יא'.
לפני שהלכנו ליריד שיש בעיר שלי, היינו קצת אצלי בחדר, דיברנו, התכתבנו עם אנשים במסנג'ר וכו'. [אני מצטערת מראש, קצת קשה לי לתאר פרטים.] הוא ישב על הכיסא של המחשב, ואני עמדתי לידו. הצקתי לו טיפה, בצחוק משהו, והוא משך אותי עליו ונפלתי עליו. כך יצא שפשוט ישבתי עליו, בהרגשת ספק אי-נוחות ספק מבוכה. לא אמרתי כלום על זה, לא הערתי כלום. אני קצת...טוב, אני כמעט ולא מסוגלת להגיד 'לא'. קשה להגן על עצמי, על עמדותיי. אז פשוט לא אמרתי כלום.
מאותו רגע, הוא שלח רמזים במשך כל הערב. אני חושבת שהסמקתי טיפה, אולי מתוך מבוכה. מתישהו בהמשך הערב הוא נישק אותי. לא התנגדתי. הרגשתי ממש מוזר עם זה. בעיקר חשבתי לעצמי 'נו, ש***** [חברה שלי שהיתה אמורה להתקשר] תתקשר כבר ונלך ליריד או משהו, העיקר לא להיות פה, עכשיו'.
זה המשיך, לא עצרתי את זה. מתישהו הוא פשוט הרים אותי והניח אותי על המיטה שלי. הוא המשיך לנשק אותי, כשהוא מעליי. הוא ניסה גם לשלוח ידיים, לא נתתי לו. לאחר כמה דקות ניסתי לזוז, להיאבק, משהו. בהתחלה לא הצלחתי. הוא די חזק, והוא פשוט החזיק אותי שם. בקושי יכולתי לזוז.
בסופו של דבר הצלחתי, הזזתי אותו ממני ופשוט קמתי. הוא בא שוב לנשק אותי והתרחקתי. אמרתי לו שאני פשוט לא מסוגלת, והוא אמר שזה בסדר. הלכנו ליריד, שם נפגשנו עם חברה שלי, וזהו, בעיקרון.
זה פשוט מרגיש כל-כך מגעיל. סיפרתי רק לאדם אחד, לידיד טוב שלי, שמכיר אותו. הוא אמר שהוא מכיר כמה בנות שהיו איתו. בנות שגם לא רצו כל-כך, ושבמקרים שלהן זה הגיע יותר רחוק. אני כל-כך מפחדת ממה שהיה יכול לקרות אם לא הייתי עוצרת את זה שם.
ואני מרגישה כל-כך מגעיל עם זה. אני מרגישה שאין לי בכלל זכות להגיד כלום, כי רוב הזמן לא עשיתי כלום כדי להתנגד. זה פשוט מרגיש באשמתי.
ירדן, אינך אשמה! גם את חונכת וגדלת באותה חברה, לא רק נשים מחונכות "להיות נחמדות" - גם גברים, רק שאצלם זה לא מגיע לפגיעה מינית. נכון, גברים, שגם אתם מתקשים "לאמר לא" כשהבוס מבקש מכם להשאר שעה נוספת בעבודה? זה די דומה. ירדן, אם בכל העולם כבר הכירו בהתנהגות שלך בתור עניין נפוץ ששווה התייחסות בחוק - אל לך להרגיש אשמה! יחד עם זאת - אנא, תרגלי את הסירוב על לשונך. העובדה שאנחנו נחמדות אינה מסירה מאיתנו את האחריות לאסרטיביות. אבל את ממש ממש ממש לא אשמה! אין כאן מקום לאשמה - לא שלך ולא שלו (בינתיים).
תוספת חשובה: מתפתח במערכת התגובות של הפוסט הזה דיון סופר חשוב, באדיבות נוריקו. חלק לא יאהבו את הכיוון הזה, אולי זה קצת מוקדם אבל בהחלט הייתי שמחה אם יתפתחו כאן דיונים מהסוג הזה.
[email protected]
any
בבלוג זה
בכל הבלוגים
