סיפורה של על הסף, שמזהירה: הפוסט הבא לא מיועד לאנשים רגישים. אפשר לדלג הלאה. זה בסדר.
קשר של שתיקה
כשהייתי בת 13-14 אמא נעלמה מהבית. כבר לפני כן היא לא בדיוק תיפקדה, תוך זמן די קצר האשה האימתנית בעלת שרירי הפלדה הפכה לצרור עצמות שנגרר מהמיטה לשרותים ובחזרה. שלוש פעמים באו אמבולנסים, לקחו והחזירו תוך יומיים-שלושה. מלבדי היו בבית גם אחותי (11) ואחי (8), ולמרות שהיינו עסוקים במריבות אינסופיות, ידענו שמשהו מוזר מתרחש, רק לא ידענו מה.
ביום שבו היא נעלמה, היינו מבולבלים. תמיד היתה בבית, עקרת בית שכמעט ולא יצאה החוצה. רק בערב חזר אבא שלי, עייף ואדום עיניים, וסיפר שאמא הלכה לבית הבראה, כדי לנוח. מייד התחלנו לריב מי מאיתנו אשם בכך שהיא נאלצה ללכת. הטחת ההאשמות ההדדיות נמשכה כמה ימים. ההוכחה שזה היה באשמתי היתה די ברורה: הרי אני זאת שחטפה הכי הרבה מכות, סימן שאני עושת הצרות העיקרית. למרות שהכחשתי, ידעתי שהם צודקים, ואני אשמה בכך שאמא נאלצה לעזוב את הבית כדי לנוח. שנאתי את עצמי וברחתי עמוק יותר אל עולם הסיפורים שלי.
הימים עברו, רוב הזמן היינו לבד בבית. אבא שלי היה מגיע מאוחר בלילה, לפעמים נעדר יום או יומיים, אם כי תמיד התקשר לוודא שאנחנו בסדר. כשהגיע- הכין אוכל וניסה להתגבר ללא הצלחה על הליכלוך והבלגן. למרות הנזיפות והגערות, לא עשינו בבית דבר מלבד ייצור עוד ועוד אשפה וכביסה.
המצב השתנה כשהגיע אלפרד, בן זוגה של בת משפחה קרובה. הוא לקח אותי לשיחה ארוכה בה סיפר לי הכל. האמבולנסים, כך הסביר, היו בגלל נסיונות התאבדות. הרזון נקרא אנורקסיה, והוא עלול להוביל למוות. אמא שלי לא הלכה לבית הבראה, אלא אושפזה בכפייה בבית חולים לחולי-נפש כדי לעזור לה לא למות. אבא שלי, המשיך אלפרד, מתמרן בין העבודה לבין בית החולים כי אמא שלי זקוקה לו מאוד. אחרי שבכיתי, הוא חיבק אותי וביקש ממני להבטיח שאתחיל לתפקד בבית כמו אמא לאחים שלי, כדי שגם אבא לא יתמוטט.
למחרת לא הלכתי לבית הספר. כל היום ניקיתי את הבית, בישלתי ארוחה חמה ואפיתי עוגה. בערב אבא הגיע והיה מאושר לראות את המהפך. המריבות בבית הפסיקו, ואני דאגתי שהקטנים יכינו שיעורים וילכו לבית הספר בבגדים נקיים.
אלפרד המשיך להגיע. הוא עידכן אותי באופן שוטף במצבה של אמי. הוא גם המשיך לחבק אותי. לא רק בסיום הפגישות, גם בתחילתן, ואחר כך כל הזמן. החיבוקים והגיפופים הביכו אותי, אבל לא העזתי להתנגד. הוא היה מבוגר ממני ביותר מעשרים שנה ומרצה באוניברסיטה. אדם מכובד ומוערך על ידי המשפחה והסביבה. הוא הסביר לי שאני כבר למעשה אדם מבוגר והכניס ידיים מתחת לבגדים. כשהתחמקתי מהמגע, האשים אותי בכפיות טובה ולעג לפרימיטיביות שלי. היה לי קשה להתווכח איתו. לידו הרגשתי טיפשה ועילגת. כשהתפשט לגמרי, סירבתי לעשות כמוהו. בעירום מלא, הביא שפע של נתונים אנתרופולוגיים על כך שבכל החברות הטבעיות, גברים מבוגרים חונכים נערות ומגלים להן את סודות המין, מכיוון שנערים בגילן הם גסי רוח ורוצים רק לנצל אותן. אני לא זוכרת שהוא השתמש בכוח, אבל פחדתי שנישאר שוב לבד, פחדתי להיות כפויית טובה, ידעתי שהוא צינור המידע היחיד שיש לי כדי לדעת מה קורה עם אמא שלי. הרגשתי מטומטמת ומוגבלת מול הידענות שלו, ובסופו של דבר נכנעתי לו.
נגעלתי ממנו. הרגשתי מלוכלכת, מזוהמת כל כך, שאף מקלחת לא הצליחה לשטוף את הטינופת שאפפה אותי. המשכתי בבית להיות אמא לאחים שלי, ובערבים להכנע לדרישותיו ההולכות וגוברות.
לא זוכרת כמה זמן המצב הזה נמשך. אולי חצי שנה, אולי שנה וחצי. חלקים גדולים מהתקופה הזאת נמחקו לי מהזיכרון. לא זוכרת אם הייתי בת שלוש עשרה או ארבע עשרה. אם אלפרד הגיע כל ערב או רק כמה פעמים בשבוע. מתי אמא שלי חזרה מהאישפוז ומתי אלפרד הפסיק עם המפגשים.
במשך כמה שנים נאלצתי לראות אותו בארועים משפחתיים, זוכה להערכה רבה על התמיכה שנתן למשפחה בשעת המשבר. לא פעם דמיינתי איך אעמוד בפניו ואטיח בו את הדברים, אבל מעולם לא אזרתי אומץ לעשות את זה או לספר למישהו מה באמת קרה. התביישתי בעצמי וחשתי אשמה כלפי בת הזוג שלו.
הוא נפטר בסביבות גיל ארבעים. אחר כך נודע לי על עוד נערות וילדות שנפלו קורבן למעשים שלו, אבל כבר היה מאוחר מדי.
***
כפי שחלק מכם ניחש, הפוסט הזה הוא חלק מהגל של עיסוק בנושא הזה בעקבות הפוסט של זוש והבלוג הזה, שמוקדש כולו לסיפורים מסוג זה. גם הסיפור הנוכחי לא נכנס לשום סטטיסטיקה, כמו רוב הארועים האלה.
היום אני מאמינה ששתיקה גוררת בושה ואשמה, וחשיפה יוצרת פתיחות. כאשר יש קשר של שתיקה, הקורבנות חושבים שרק להם זה קרה, שמשהו ודאי לא בסדר אצלם. ובכל זאת, שבועיים יושב הפוסט הזה כטיוטא, ולא הצלחתי לשחרר אותו. היום ראיתי שהנושא החם הוא הטרדות מיניות, אז אולי כן אצליח להתגבר על המחסום - אחת מתוך הרבה, זה קל יותר. הסיפור המלא עולה כאן תחת המחסה שמספקת האנונימיות הוירטואלית. במציאות החיים שלי, גם אני עדיין תחת קשר השתיקה.
אני לא מרגישה מסכנה או זקוקה לחיזוקים, לא רוצה תגובות של רחמים או עידוד, לא בשביל זה כתבתי אותו - הארועים התרחשו מזמן, ואת העיבוד שלהם כבר עשיתי עם עצמי. עצם שבירת השתיקה היא המשמעותית עבורי.
[email protected]
any
בבלוג זה
בכל הבלוגים
