mybody

הבייביסיטר של נ' התחכך בה עד להרפיה. אחרי כמה שנים אמא שלה שאלה אותה אם זה היה באמת.

כשהייתי קטנה היה לי בייביסיטר, שכן שאמא שכרה כשהיא ואבא היו יוצאים. הייתי בת שש או שבע, ילדה חברותית ומאושרת.

אני לא יודעת אם זה קרה לילה אחד או יותר מזה, אני רק זוכרת את השכן, נער בין שש עשרה או שבע עשרה, שוכב מעליי ומתחכך בי (והיום אני מבינה) עד שגמר. אני לא זוכרת מה הייתה התגובה שלי באותו רגע, אני אפילו לא זוכרת אם זה היה לי נעים או לא, אני פשוט זוכרת את זה.

סיפרתי על זה לאמא שלי – הייתי ילדה עם מודעות, וגם למה לא, לאמא מספרים הכל. לא ראיתי מאז את הבייביסיטר, אמא סרבה להזכיר או להעלות את זה.

לפני כמה שנים, אני כבר בשנות העשרים לחיי, זה פתאום עלה אצלה. היא שאלה אם זה היה באמת.  

אמרתי לה שאני לא רוצה לדבר על זה.

פעם זכרתי את זה כמקרה גבולי של תינוקת עם מזל יחסי, שלא נפלתי לידיו של איזה פדופיל מרושע שהיה הורג לי את החיים. היום בעיקר קשה לי עם התגובה של אמא שלי. עם ה "זה היה באמת" הזה.

ואני חושבת על הפעמים שהתחככו בי באוטובוסים, שאוננו מולי בתחנה המרכזית, הזקפה הנדחקת אליי של הגבר מאחוריי במעלית, ותמיד איפשהו יוצא לי לבטל את זה. כאילו זה בכלל לא חשוב. כאילו זה לא היה באמת.  

 [email protected]

any