לוסי הצעירה הוטרדה אינספור פעמים. וגם נאנסה.
הוטרדתי מינית לא פעם ולא פעמיים בחיי, למרות שאני עדיין לא בת 15. אני שונאת לשמוע על זה כל פעם מחדש. אני נזכרת בזה כל תזוזה קטנה. אני חייה בפחד, אני מסתכנת בכך שאני יוצאת מהבית, ולא, זאת לא אשמתי. הנה מספר סיפורים שימחישו לכם, יומיום בחייה של נערה רגילה. עוד לא אישה, אחת שיוצאת עם חברות, הולכת לביצפר. אחת שצריכה להתלהב מן הרעיון של הנשיקה הראשונה. הנה מספר מקרים, שקרו לי.
גיל 11, חדשה בשכונה. מכירה נער, שסוחב אותי למחנה שבנה. מפשיט אותי. אני עונה בשלילה, הוא אומר לי: "אל תפחדי". רוצה להרגיש גדולה, מורידה. מורידה חולצה, מורידה חזיה, מורידה מכנס. הוא מנשק אותי ואומר: "יופי, אני גאה בכך." אני מושפלת, לא מסוגלת להגיד לא. רוצה לצאת ה"גיבורה". ממשיכה בנשיקה הדוחה. הנשיקה ההכרחית, הנשיקה הזוועית. והנה צעקות הילדים מתקרבים, אני אומרת לו: "בוא נפסיק". הוא לא מחזיר תגובה, ממשיך בשלו. אני קמה ובורחת, בורחת הביתה. ולא חוזרת לשם לעולם.
גיל 13, הולכת לקניון, נערה מאוד מפותחת לגילה, הולכת לשירותים חברותיי מחכות לי בחוץ. אני נכנסת לתא, ואחריי שני נערים בני 16-17, אני מסתכלת בפחד על שניהם. אחד מוריד את מכנסיו, ודוחף יד לתחתוני. אני מגינה על עצמי בעזרת סטירה, השני קוראת לי קשוחה, ומוריד לי את החולצה. זעקתי בכל הכוח, והפחדנים ברחו. ואני תמימה, מפוחדת בוכה.
גיל 13, הולכת לשיעור פרטי, מתיישבת לסיגריה. לידי מתיישב אחד בן 21, 22 ושואל: "מה כבר בגיל 14 לעשן?". "13", אני מתכנת ולוקחת שאחטה ארוכה. הוא שם עליי את רגלו מכניס יד לשדיי. אני צועקת, הוא לא זז, מכבה את הסיגריה על לחייו ובורחת.
גיל 14, יש לי חבר בן 17. אנחנו מתנשקים הוא משחיל ידיים, דוחף אותי לשיחים, אני זורמת, הוא אומר לי בלחש, "בואי נזדיין זונה קטנה" אני מעיפה אותו ממני בבעיטה. ואומרת לו, שלא יעז לדבר אליי ככה.
ככה עברו עוד הרבה הרבה מקרים. ופה רק עשירית, אולי הפחות מצוינים. כל כך הרבה מקרים עד שבמקרה אחד זה קרה, נאנסתי. אני לא רוצה לפרט על כך, גם כה קשה לי. גם ככה אני יושבת ובוכה. ככה, סובלות, נשים, ילדות, נערות ובחורות. בזמן שהם, הגברים, הזבל הזה מחפשים מין. אני אלחם בהם. כל החיים.
תודה, לוסי. זה יישמע דבילי, אבל אנא זכרי שלא כל הבנים כאלו. קודם כל - גם בנים כותבים כאן. אבל באמת - יש לא מעט בנים טובי מראה, אישיות ואינטליגנציה, חלקם מבקרים כאן ומגיבים. מעבר לזה - לא יכולה להתווכח איתך.
בימים האחרונים הצטבר קצת לחץ עקב החשיפה. אינני מתלוננת חלילה, אולם ייתכן כי ייקח מספר ימים לענות לכולן וכולם (אוף עם הפוליטיקלי קורקט הזה). שום דבר לא נזרק או נעלם, לפחות עד שלא מטופל, כלומר מפורסם או זוכה למעה. אנא התאזרו בסבלנות, יש מקום ויש זמן לכו-לם :) בנוגע למיילים אישיים - לוקח אפילו יותר זמן, משום שקודם כל הסיפורים. לא להפגע ולא להיעלב, סוף השבוע קרב ואדביק את הפער.
את הסיפורים שלחו לכאן, כמובן:
[email protected]
any
בבלוג זה
בכל הבלוגים
