בטח כבר הבחנתם שהפסקתי לאחרונה לפרש את הסיפורים. בהתחלה הייתי חייבת לעשות זאת, כדי שיבינו בכלל את הקטע של הבלוג, אבל ככל שעובר הזמן ומצטברים הסיפורים - הצורך לפרש ולפענח, גם עבור קהלים שאינם מתמצאים בחומר, הולך ופוחת. הפעם - פעם נוספת שגבר לא מבין מה הכוונה של ב-BDSM, קראו את סיפורה של בלוגרית אנונימית:
הגדרה של אונס בחוק היא די ברורה. את צריכה להתנגד, לומר לא, כדי שזה יהיה בוודאות לא בהסכמה. הגדרה של אונס בנשמה זו הגדרה הרבה יותר רחבה, עמומה וכואבת. אז כן, הייתה לנו מערכת יחסים. ומערכת יחסים שכללה בתוכה משחקי שליטה, אני הייתי הנשלטת, והוא השולט. וכן, רציתי אותו. אבל בסיטואציה הזו, אני לא הייתי שם. פשוט לא הייתי שם. והוא לקח את האמון, הרצון העיוור שלי, והניתוק שלי, ועשה בי כרצונו. כשחזרתי לעצמי, הרגשתי הכי נורא בעולם. הרגשתי שאנסו אותי. אנסו אותי, למרות שלא צעקתי, ולא אמרתי לא, אף לא פעם אחת. לא אמרתי כלום, כי הנשמה שלי לא יכלה להכיל את הטראומה, שבנאדם שחשוב לי מבצע בי דברים כל כך נוראיים, והיא פשוט עזבה אותי, לא הייתי שם. וזה הסיפור שלי. חלק ממנו לפחות.
עוד ניסיון.
"את בטוחה שאת רוצה לבוא? את תשלמי על זה ביוקר, על מה שעשית. מה חשבת??? מה חשבת, לשקר לי?? זונה!!! את לא ראויה לי בכלל!!" הקול מלא הזעם שלו הרעיד את האויר באוטו ואת הלב שלי. יכולתי להרגיש את הרגליים רועדות, למרות שישבתי. הרגל על דוושת הגז רעדה ויצרה ויברציות שגרמו לי להרגיש שהאוטו שלי מזדהה עם התחושות שלי. הבטן התהפכה. "כן, כן, אני בטוחה. ואני כל כך מצטערת, כל כך מצטערת.... תסלח לי, בבקשה, רק תסלח לי, אני אעשה הכל...". לא בכיתי. לא יכולתי לבכות, משהו בי קפא. אני חושבת שהגוף שלי הכין עצמו לניתוק.
הגעתי אליו. חיכיתי לו כמה דקות בחוץ, רועדת, עם פנים מורכנות. מחכה למכה שתבוא, למרות שהוא עדיין לא הופיע. נכנסתי לתנוחה מתוך אינסטינקט.
הוא נכנס לאוטו. הסתכל עלי, מורכנת ראש, הלב שלי הלם ולא יכולתי לשמוע את הרעשים שמילאו את הלילה. הסתכל ושתק. הסתכל ושתק.
משום מקום נחתה עלי סטירה שהעיפה אותי לחלון. פלטתי צעקה קטנה, הרעד כבר היה בלתי נשלט.
"סעי". הוא ציווה בקול מתכתי.
התנעתי את האוטו והתחלתי לנסוע. תוך כדי נהיגה תפס לי בשערות, וירק עלי, תפס לי חזק את הירכיים, עד שביקשתי, בטון שהיה יכול להשמע כזעם כבוש או כמישהי שכבר השלימה עם גזר דינה שאני לא יכולה לנהוג ככה.
בתגובה הוא רק אמר "זונה" והניח לי.
הוא הוביל אותי למקום נידח שלא הכרתי, וציווה עלי לעצור את האוטו.
התחלפנו במקומות, הכל בשתיקה. הוא ישב ליד הנהג. הוא תפס לי הראש והטיח אותי בלוח המכוונים. שוב ושוב ושוב. שנמאס לו מזה, התחיל לסטור לי בכוח, על שתי הלחיים, צובר תאוצה עם כל מכה "את לא תשקרי לי יותר בחיים, הבנת?? הבנת???" הוא צורח, ואני מקבלת את המכות בהשלמה. עוצרת את הנשימה, אולי חשבתי שככה אני ארגיש פחות, שזה יעבור מהר יותר, מנסה לא להרגיש, אבל זה כל כך כואב.... חזר להטיח את הראש שלי, ואני כבר לא יכולה....
צועקת לו שדי, בבקשה די, שאני מצטערת, שדי.... מרגישה שעומדת להתעלף, חלשה.
הוא מפסיק.
מצווה עלי בקול מתכתי להוריד את התחתונים.
שמחתי. שמחתי שהוא חפץ בי. שעכשיו זה יהיה אחרת.
הורדתי את התחתונים.
הוא השכיב את הכסא.
הוא עלה עלי.
הוא חדר אלי.
לא הסתכל עלי,
לא נגע בי.
פשוט נכנס ויצא.
ואני לא הייתי שם.
אני הייתי בתוך החור השחור שלי
לא הרגשתי כלום.
הוא גמר, לא אמר כלום, והתחיל לנסוע.
אני עדיין לא הייתי שם.
אחרי כמה דקות התחלתי לבכות בהיסטריה, בלי שליטה.
הרגשתי כמו חור.
הוא, בתגובה, עצר, ואמר לי לרדת מהאוטו.
"את הולכת לרוץ עכשיו את כל העלייה".
יצאתי מהאוטו.
לא יכולתי יותר לשאת את ההשפלה, הסתכלתי על הים ובכיתי בהיסטריה.
הרגשתי משומשת, הרגשתי כמו כלי קיבול.
הרגשתי ריקה.
הרגשתי שאין לי אויר.
צא ממני כבר, דיבוק.
צא לי מהנשמה.
צא לי מהחלומות,
צא לי מהמחשבות
צא לי מהזיכרון.
צא מתוכי.
צא.
אל תחוסו על המייל הזה:
[email protected]
any
בבלוג זה
בכל הבלוגים
