mybody

A מספרת על חוויה ש"נחתה עליי ממש בשבוע שעבר, יום לפני שמלאו לי 13 אביבים".

הנני גרה בקיבוץ המרוחק מהים רק בכמה מטרים בודדים, ולכן תמיד נהגתי לנצל את המרחק המצומצם כמעט בכל הזדמנות.  בשנה אחרונה זו, כנראה שחשבתי שאני מספיק בוגרת כדי ללכת לבד לחוף, ברגל, חסרת חברה כלשהי ופלאפון. הוריי לא ידעו שהלכתי ברגל לשם, והודעתי לאחותי שאני יוצאת לטייל בקיבוץ מעט (וזו לא הפעם הראשונה שעשיתי דבר כזה למרות שבכלל שוטטתי על החוף שמבחינתי היה פרטי שלי). התסובבתי על החול עצמו, נגעתי קצת במים, וחצתי לאורך החוף הרבה פעמים, ובדרך יצא לי להיתקל בחבורה של שלושה או ארבעה בחורים בני 20 פלוס, שזללו נרגילה בלי חשבון מפה ועד ת"א. (מרחק די גדול לצפונית כמוני). כשראיתי אותם מספר פעמים, ראיתי אותם רק מאזור הטיילת, לא רציתי להתקרב יותר מדי... באיזשהו שלב מאסתי מללכת, ופשוט התיישבתי על אחד הסלעים המרוחקים יותר מהחוף וקרובים למעין קפיטריה שכזו...

בראשי התנגנו להן מנגינות עצובות ובהיתי לעבר קו האופק בעל קרני השמש המסנוורות. לא שמתי לב, כנראה מרוב סינוור, שאחד מאותה חבורה מרוחקת הספיק להתקרב אליי, ופנה אליי בחיוך שנראה די מאולץ ו"פדופילי" אם יורשה לי להוסיף, "יום טוב" ראשו נדחס בצורה מגושמת לעבר קרנית עיני, "אפשר להצטרף?" הוא המשיך עם אותו מבט ערמומי שכה תיעבתי. הייתי מופתעת יחסית לאחת שמתיימרת להיות שחקנית בעלת ביטחון עצמי מופרז, ולאחר גימגום קליל אמרתי "לא" מהוסס ועמדתי לקום. אך הוא מיהר, "לא לא, זה בסדר, תמשיכי לשבת אני לא אפריע לך". תבינו, הריח מהנרגילה שלו והפנים המזויפות פשוט גרמו לי לחלחלה. הוא המשיך לעמוד בסימן שאלה (כלומר, התכופף לעבר ראשי), בעודי מנסה להתעלם ולהעיף מבט אך ורק בים. הוא שאל בת כמה אני, וכשהשבתי ענה בפליאה "וואלק, את נראית לפחות 17..." הוא המשיך לשאול כיצד הגעתי ומאיפה, ואני מצטערת גם עכשיו עד כמה הייתי טיפשה ועניתי לו. אמרתי לו שהגעתי ברגל, מקיבוץ ממש קרוב פה באיזור... אפילו ניתן היה לראות את הבתים, את השכונה הדרומית שלי... הצבעתי על אחד מבתי קרובי כששאל היכן... אני כל כך מצטערת...

בשלב כלשהו הוא הלך, אחרי שסוף סוף הבין שאני רוצה להתבודד (למרות שאחת משאלותיו הראשונות הייתה "למה את לבד ככה?", הוא לא שמע על המשפט "כשעצובים הולכים לים לכן הים מלוח"?!) הוא חזר לנרגילה ולחברים שלו, בעודי מזועזעת מעט, למרות שזו לא פעם ראשונה שטועים וחושבים שהנני בת 17.

לאחר מספר דקות יצא לי החשק לשהות במקום הזה, שחשבתי שהוא פרטי שלי, שהכרתי מגיל אפס. כשהגעתי לשער של הקיבוץ בדיוק דודה של אמי וביתה, היו במכוניתן ושאלו מאין באתי, ולקחו אותי הביתה (הן באו לבקר את סבא וסבתא שבאו גם לכבוד יום ההולדת שלי...אה, ואותי...) וכאשר הגענו הביתה הן אמרו להוריי שהן תפסו אותי, וכמובן שאמרו זאת בהתלוצצות, חשבו שזה דבר בשגרה שאני הולכת לבדי לים. כשהוריי שמעו על כך הם הזדעזעו. קראתי לעברם, אמרתי להם שאני כבר מספיק גדולה וכל הרצאת האגו העלובה הזו שלי. אבי סיפר לי שבעבר הייתה מתנדבת בקיבוץ, שגילה היה מוכפל משלי, והיא כמעט נאנסה בדרך מהים.

מאותו רגע נדרתי לעצמי לא ללכת לבד יותר לים, בלי חברות או מבוגרים, וכמובן שבלי פלאפון. נדרתי את זה גם קודם, אך הוריי אמרו דברים כל כך נכונים, שאישרו את החשש ש"ההתחלה" שהרסתי לבחור הזה, הייתה יכולה להיגמר בצורה הרבה יותר גרועה.