KEY היא אשה חזקה. דתיה, פמיניסטית, דעתנית. שום דבר שכתבה כאן לא "כבד", להיפך - אין בנאלי מזה, אפילו בעיניה. כנראה שגם בעיני המשטרה.
כן, כמו כולן, גם אני חוויתי כמה. אני משתפת את הגולשים בשביל הסטטיסטיקה. המקרים שיתוארו נחשבים סופר קלים. אני מדגישה שהרגש העיקרי שהרגשתי תמיד במקרים כאלה היה זעם. זעם מפעפע. זעם שיכול לגרום לי לצרוח. זעם שבסוף מוביל לדמעות. זעם על החוצפה שלהם. באיזו זכות הם מרשים לעצמם לעשות לי את זה.
אתחיל בקצת רקע בשביל להדגיש את הבנאליות.
אני אשה חזקה. תמיד הייתי כזאת, גם כשהייתי ילדה. דעתנית, וורבלית, לא מפחדת מאף אחד. עוסקת בכל מה שמעניין אותי ורק בדיעבד מגלה שאני "פולשת" לתחומים גבריים במובהק. פעמים רבות אני מוצאת את עצמי בסיטואציות שאנשים מפחדים מפני (לא במובן הפיזי). אגב, בדרך כלל אלו גברים. פמיניסטית מודעת במלוא מובן המילה ומגיל צעיר. אני משפטנית, בעלת תואר שני, שוקלת קריירה אקדמית, שרתתי כקצינה בצבא, דתייה, נשואה ואם לשני ילדים, בת 31.
למרות ההקדמה הזאת - גם אני חלק מהסטטיסטיקה.
זה התחיל כבר בילדות. זיכרון מאד מוקדם וקצת מעורפל, אך מלווה אותי שנים רבות. אני בת שלוש-ארבע, מתארחת עם המשפחה לביקור קצר אצל בת דודתי ושני בני הדודים שלה מהצד השני סוגרים את דלת החדר ואומרים לי שהם רוצים לעשות לי משהו נעים ושאני אגיד להם אם זה נעים לי. הם מכניסים לי פונפון של כובע לתוך התחתונים. אחרי רגע אני מבקשת להפסיק ואומרת שעכשיו תורם ונראה אם זה נעים להם. כמובן שהם מסרבים. התחושה כבר אז היתה שזה משהו שאסור שיקרה.
גן חובה, עכשיו אני בגדר צופה מהצד. אח גדול של חבר מהגן וכמה חברים שלו מכניסים לאחיהם הקטן גזר למכנסים ואומרים שהבולבול שלו עומד. האח הקטן נבוך מאד וגם אני יודעת שזה לא בסדר.
קצת רקע תיאורתי: ילדים קטנים חוקרים את מיניותם בגיל צעיר. הם עושים דברים שעשויים להביך מבוגרים ולהיתפס כבלתי נאותים (להתפשט, לגעת בעצמם ואחד בשני וכו'). כאשר הדבר נעשה בין שני ילדים בני אותו גיל פחות או יותר שהיחסים ביניהם טובים (חברים, אין ביניהם יחסים כוחניים או ניצול) זהו שלב תקין ואף הכרחי. כאשר מעורב בסיטואציה ילד צעיר וילד בוגר מדובר בניצול ובהטרדה מינית. ככל שפער הגילאים גדל הדבר נהייה בעייתי יותר.
בית ספר תיכון דתי איכותי בתל אביב. אני מתלבשת בבגדים גדולים מאד וזרוקים. תמיד בחצאית. חברה של כל הבנים. שמה אותם בכיס הקטן. מלמדת את כולם מתמטיקה ופיזיקה. בטיול השנתי רואים אותי פעם ראשונה במכנסי ג'ינס. חבר טוב שואל אותי למה אני לובשת תמיד בגדים כל כך גדולים, כשבעצם אני כזאת חתיכה. אני עונה לו שזה בכדי שיתייחסו אלי ולא לגוף שלי. זו לא הטרדה, סתם תיאור אבולוציוני.
עוד שנה-שנתיים חולפות. אני בצבא. חיילת צעירה. כבר במכנסיים ומאד חתיכה. לא מתביישת בכלל במה שיש. יום אחד אני רוכנת מעל השולחן וכותבת משהו. לפתע חייל נותן לי טפיחה אדירה על הישבן, ככה, עם שתי הידיים שלו פרושות. אני מסתובבת ומעיפה לו סטירה מצלצלת ומזהירה אותו שזה לא יקרה שוב לא איתי ולא עם משהי אחרת. מאז, בכל פעם שהוא ראה אותי הוא ברח לקצה השני של הבסיס. כיוון שזה היה בסיס קטן מאד הוא רוב הזמן היה עסוק בלהסתתר.
והמקרים של האחרות - הפקידות של הסא"ל שיושבות לו על הברכיים.
"הנדי יגאל" ("Handy Igal"), שמלטף ב"חביבות" את הבנות בלשכת האלוף, ומי יודע עוד כמה אחרות.
קצת אחרי. מונית שירות צפופה מצומת קוקה קולה לירושלים. גבר חרדי יושב לידי ומתחיל ללטף את ירכי. אני אומרת לו בקול שיוריד ממני את הידיים. כולם מסביב נבוכים אבל המעשים נפסקים.
אני כבר נשואה, עושה מילואים עם כיסוי ראש. מכנה את בן זוגי "אישי", כיאה לפמינסטית מוצהרת. כמובן שעבור יצורים ניאנדרטלים זה נושא מרגש. אני נוסעת ברכב רק עם מפקד היחידה בדרגת סא"ל. נסיעה בלב השטחים. אנו ממהרים לפרקליטות. משוחחים שיחה נעימה. אגב השיחה אני מזכירה את "אישי". כמובן שהוא קופץ על ההזדמנות: "את מתכוונת לבעלי". אני עונה: "לא, אני מתכוונת לאישי". " אבל הוא בעלך. זה לא מה שהוא עושה?! בועל אותך?". "לא", אני עונה, "השיחה הזאת לא נעימה לי". הוא ממשיך ומתעקש. מתעסק עם השורש ב.ע.ל. כמו תינוק שגילה את איבר מינו: בעל, בועל, נבעלת, בעלתי. אני אומרת לו בכעס: "למען הסר ספק, אני מבקשת להפסיק את השיחה הזאת!" הוא מופתע אבל נבהל ומשתתק. מה לעשות, גבר קשה תפיסה. לא מבין כשאומרים לו בנימוס.
המבטים - מכירות את המבטים המפשיטים. אני רוצה לספר על אדם אחד. פרופסור למשפטים בפקולטה מכובדת. אלוף בצה"ל. לא מתבייש לנעוץ מבטים ולהעביר אותם מלמעלה למטה הלוך וחזור. לא רק במקרה או בהיחבא. באמצע שיחה שלו עם קולגה בזמן שהם צועדים במסדרון. כולל לסובב את הראש לאחור ולהמשיך ללטוש עיניים. אני נועצת בו מבט קשה בחזרה. במקרה העיניים שלנו נפגשות (ממש במקרה, בדרך כלל המבט שלו לא עולה כל כך גבוה). זה לא מזיז לו. הוא אפילו לא מניד עפעף.
אירוע נוסף נראה לי ממש חשוב בגלל מעורבות המשטרה:
כמה שנים אחרי. אני אמא טרייה. מטיילת עם בני בן החודשיים בימין משה בירושלים, ממש ליד הצומת הגדולה. לפתע בחור צעיר מנופף מולי באיבר מינו ושואל "רוצה?". אני ממהרת להסתלק מהמקום ומתקשרת למשטרה. המוקדנית עונה שהיא שולחת ניידת ושאמתין במקום. אני ממשיכה להסתובב, מזהירה נשים שעוברות בסביבה וממתינה למשטרה. חצי שעה חולפת, אני מתקשרת שוב. "הם בדרך" המוקדנית עונה "תחכי להם שם". אני ממשיכה להסתובב, מחכה. עוד חצי שעה. שוב מתקשרת. הפעם המוקדנית אומרת שהשוטרים לא מוצאים את המקום. אני מסבירה בסבלנות: שכונת ימין משה, טחנת הרוח, גן הפעמון, הצומת הגדולה של קרן היסוד, ז'בוטינסקי ודוד המלך. מה הם לא מוצאים. כל ילד ירושלמי מכיר את המקום. "טוב" היא אומרת, "תחכי". אני תופסת את הראש – את ממשיכה להסתובב כאן, עם תינוק, כשמטריד או אולי אנס מסתובב חופשי – השתגעתי לגמרי?! מתרחקת לבית קפה סמוך וממתינה. עוד חצי שעה. טלפון למוקדנית. "הם בדרך". הבנתי. שעה וחצי משטרת ישראל לא מצליחה למצוא צומת מרכזית בבירה. יש לזה הסבר אחר: אנשים שמטרידים נשים סתם כך באמצע צומת סואן ממש לא מעניינים את משטרת ישראל. חזרתי הביתה.
אז מה רציתי להגיד בסיפורים שלי:
החלק הרע - זה קורה לכולן כל הזמן. גם לדתיות, גם לצנועות והחסודות. גם לחזקות ולמפחידות. הם מזלזלים בנו והופכים אותנו לאובייקט. למה? כי זהו אמצעי שליטה גברי. הם מנסים לעשות את זה לכולן. הערת שוליים חשובה: זה לא כל הגברים. לצערי, זה רק הרבה מאד גברים.
החלק הטוב - אל תהססו להגיב ולהעמיד את החצופים במקומם. שיהיה להם לא נעים. אנחנו לא עשינו שום דבר רע.
תודה לך, KEY. כל כך בנאלי, כל כך מקומם, כל כך יומיומי. הלו, מישהו שם למעלה קורא אותנו???
זהו המייל לסיפורים:
[email protected]
any
בבלוג זה
בכל הבלוגים
