רחלי זוכרת בוודאות שקרה שם משהו בבית השכנים כשהיתה ילדה. גם הילדה שגרה באותו הבית כנראה עברה משהו.
לא זוכרת כלום. שכן בבית ליד או אולי הבן שלו גדול ממני בחמש שנים. הקטנה חברה שלי.
בית מסודר מאד. נקי מאד. מבריק. ממרומי גילי היום - אולי 0cd של האמא. רק להם יש טלוויזיה.
אני באה לראות. אני באה הרבה. שכונה קטנה. בתים קטנים. שני בתים ממני. יפהפיה. בלונדינית. צחקנית. ילדה הכי טובה.
זוכרת אור יום. זוכרת תקרה. זוכרת הרגשה רעה על הרגלים. זוכרת הרבה סוכריות טופי, שצריך לאכול מהר מהר ולגמור אותן. עד היום, סוכריות טופי ח י י ב י ם ללעוס מהר מהר ולגמור את כולן. לא יודעת למה. זוכרת הרבה פעמים. לא יודעת מה. לא זוכרת מי. והילדה ההיא שלהם שגדלה, בחרה לא להביא ילדים - היא כבר בת חמישים הילדה ד' - ומתרוצצת בעולם ולדעתי היו שם הרבה דברים - אבל לא עליה אני מספרת -
עלי באתי לזכור. והם - האב העיוור היום - יופי לו - והבן שחי עם משפחתו בבית שבנה במגרש הוריו -
חיים מאתיים מטר מבית הורי ואני מגיעה הרבה ולעיתים רואה אחד משניהם, בעיקר את הבן -
ואני רוצה כל כך רוצה לשאול אותו ושיגיד לי את האמת - ואני יודעת שגם אם זה הוא וגם אם זה אביו הוא לא יביט בעיני ויגיד - אני רק רוצה לזכור - לא רוצה סליחה לא חרטה - אני רוצה לדעת מה היה. מה קרה לילדה הזאת. לי.
אני מרגישה שאם אני אדע...אני אזכור... ואם אני אזכור, פינה חשוכה גדולה בתוכי - תואר -
ויהי אור - זה מה שאני רוצה. אור במקום חושך. אחיותי אתן.
תודה, רחלי.