מיכל מרחובות העלתה כמה סיפורים, גבר זר שהציע לה ממתקים בילדותה, וכמה מקרים מזירת האוטובוס המועדת לפורענות.
הנה אני מוסיפה כמה אירועים ''קטנים'', שהם לא קטנים בכלל.
1.
כשהייתי בת חמש או שש, הלכתי לטייל עם הכלב שלי בשבת בבוקר ליד הבית. אז עוד היו חולות לא רחוק, וטיילנו לנו שם. איכשהו, על השביל, הופיע גבר מבוגר, והציע לי סוכריות אם אבוא איתו. אולי הוא גם ליטף והחמיא לכלב (זה היה לפני 40 שנה, לא זוכרת כל-כך). ואני איכשהו הבנתי שמשהו לא בסדר, וברחתי כל עוד רוחי בי. מזל.
2.
באוטובוס, גילאי העשרה, כחיילת, כאשה צעירה. נוגעים בי מהצד. כלומר, אני יושבת ומישהו מחדיר את ידו בין המושב לקיר האוטובוס ונוגע בי. כשאני מתחילה לצעוק ולהגיד שיתבייש לו, שואלים אותי מסביב אם אני בטוחה. זוכרת גבר אחד, דתי, שצעקתי עליו שיתבייש לו והוא טען בתוקף שהוא דתי אז לא יכול להיות שהוא עשה את זה. זוכרת את ההרגשה הברורה, תמיד, שאני משוגעת. שמשהו לא בסדר איתי, שאני מדמיינת, חולמת או טועה.
3.
לפני שנתיים או שלוש - אני יושבת באוטובוס. לפני בחורה צעירה, שעוד בתחנה ראיתי שאיזה גבר מבוגר יותר, מתקרב אליה והיא מתרחקת. הוא מתיישב לידה, מניח את זרועו על המשענת ליד הגב שלה, מתקרב אליה. אני רואה שהיא מתרחקת. הסיגנלים ברורים מאד. הוא לא עוזב. אני מחליטה להתערב, שואלת אותה ישירות אם נוח לה מה שהוא עושה. הוא לא מתייחס ואני שואלת שוב. בתקיפות.
בסוף הוא קם. היא לא אומרת לי כלום. אבל אני יודעת.
ואני רוצה להגיד משהו חזק כאן. כשאנחנו, כנשים, רואות ושותקות – אנחנו איכשהו שותפות למעשה. משום שהשתיקה שלנו מאפשרת לדברים לקרות. כמובן לא רק, יש תמיד תוקף, אבל השתיקה הרגישה לי תמיד כמון האשמה נוספת, או כחוסר אמון, או כחיזוק התחושה שאני משוגעת.
תוך כדי כתיבה התברר לי עוד משהו. כבר שנים אני יודעת שאני נושאת עלי משקל עודף כי השמנות עושה אותי ''לא סקסית'' ושקופה. עכשיו אני מבינה עוד סיבה למה. למרות שאני יודעת שהטרדות זה לכולן, יכול להיות שאיפשהו הרגשתי ששומן יגן עלי עוד קצת.
תודה, מיכל מרחובות.
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
