המורה לנהיגה של n.d התחיל איתה. לא היה שם אונס, לא כפיה מינית, אבל היא היתה בת 17 וחצי והוא היה המורה שלה לנהיגה. יחסי הכוחות ביניהם שיחקו לטובתו ובסופו של דבר n.d היא זו שנפגעה.
אצלי זה היה המורה לנהיגה, ואני עוד מתלבטת אם זה באמת היה הטרדה מינית. מבחינה חוקית, ומבחינת הפסיכולוגית שלי - זה בהחלט היה. זה המורה שלי, מישהו שהכרתי וסמכתי עליו. אולי בגלל זה זו גם הטראומה שלי, מה שהשאיר לי את הצלקת הכי גדולה. שמישהו שאני מכירה שיקר לי, התחיל איתי, נגע בי, ידע לתחמן אותי, ולגרום לי להיות איתו. יותר גרוע - לאהוב אותו. התכוונתי בתור אדם, לא במובן רומנטי. אומנם נמשכתי אליו - אבל גם זה היה רק כשהוא התחיל איתי. לפחות עד לרגע שקלטתי כמה אני לא משמעותית בעיניו, אפילו לא בתור בחורה אלא בתור בן-אדם. לא חשבתי בכלל להסתכל על אדם נשוי.
אמרתי שהייתי איתו, זה אומר שנכנעתי לו. ככה אני רואה את זה, נכנעתי. לא היה אונס, הוא בחיים לא היה כופה את עצמו עליי (למזלי הרב, כי אני יודעת שאם היה מנסה היה מצליח). גם לא היה סקס. ולמעשה, סיימתי את זה נורא מהר. הבעיה היה שמרגע שאמרתי לו "כן", לא משנה מה עשה לפני כן, לא משנה כמה פעמים אמרתי "לא", אי - אפשר להגיד לו כלום מבחינה משפטית. כי מספיק פעם אחת "כן". אחד הדברים שהכי תסכלו אותי כשקלטתי את כל התמונה, היה כמה הוא תכנן את כל שלבי העלילה, והעובדה שהוא ידע שבסופו של דבר אגיד כן. הוא למד אותי כל כך טוב. ואני יודעת את זה, כי אני מכירה אותו. הכרתי אותו. הוא לא אדם שלוקח סיכונים. הוא גם אדם שיודע את החוק.
הגעתי למורה הזה יחד עם חברה מאוד טובה שלי, ובעצם למדנו ביחד. בשיעור המשותף האחרון הגענו למסקנה שלא טוב לנו להמשיך ביחד. באותו השיעור הוא גם התחיל בהערה הראשונה שלו "איך אני מת לנשוך את השפתיים שלך", חברה שלי לא שמעה את ההערה הזו, וגם אם כן, היה לה קל להתעלם ממנה...
כשאני מסתכלת אחורה, באחת הפעמים שנכנסתי לאוטו בתחילת השיעור, הוא דיבר בטלפון. כשסיים, ליד התלמידה שלו (שאני מאמינה שגם איתה היה לו משהו) אמר לי "מה עם נשיקה?" ואני, מבלי לחשוב יותר מדי, עניתי לו "נשיקה תיתן לאשתך". הוא הזכיר לי את השיחה הזו אחרי כמה שבועות, כניסיון להוכיח לי שהוא כבר הרבה זמן מנסה להתחיל איתי. לדובב אותי.
זה קרה בעדינות. לאט. בהתחלה עדיין צחקנו. שיעור הבא לאחר ההערה על נשיכת השפתיים הוא הזכיר את זה באמצע השיעור כבדרך אגב. לקח לי זמן בכלל לזכור על מה הוא מדבר. הוא אדם מיני, הוא דיבר איתנו בחופשיות על הנושא. כל שיעור או שניים מאז אותה הערה - למדתי באינטנסיביות, היו לי לפחות 3 שיעורים בשבוע - מה שאומר לפחות פעם בשבוע, הוא דיבר איתי על להיות איתו. כמה שאני מרגשת אותו. מה שאני עושה לו.
לאחר שבוע- שבועיים הוא אמר לי שהוא רציני, הוא רוצה אותי, הוא לא צוחק איתי. התחלתי לקלוט לאט. אבל אז גם קלטתי שאדם מבוגר, 30 +, נשוי, רוצה אותי, נמשך אליי. זה מאוד החמיא לי. לאיזו בת 17 זה לא מחמיא? הוא גם נראה לא רע בכלל.
לאחר זמן מה, שבוע בערך, הוא עשה לי תרגיל. הוא איחר בעשר דקות. הנוהל הוא, שהוא מחזיר את הזמן הזה. מה שהוא לא עשה הפעם. הוא היה קר אלי במשך כל השיעור הזה. כמובן שזה פרט לי על המצפון, מה עשיתי לא בסדר?? בסוף השיעור הוא הוריד אותי בפינה שאני לא מכירה, בלי להגיד כלום. שיעור אחרי זה שטפתי אותו שהוא לא בסדר. הוא רק אמר שאולי נחזור למה שהיינו קודם. כל מה שיכולתי לחשוב עליו - לחזור למה? לצעקות? כשאני כותבת צעקות, אני מתכוונת לזה שהוא היה מעיר לי, אני הייתי עונה לו בחוצפה קלה, הוא היה עונה לי בחזרה, אחד מאיתנו היה מתחיל לצעוק, ואז השני. לפעמים הוא העיר בצעקות. כמה שאני לא בסדר, שאני לומדת כבר מספיק זמן, שאני צריכה לדעת לא לעשות את הטעויות האלו. לא רק עלי, הוא צעק על כל התלמידים שלו. וברגע שהוא התחיל עם הסיפור איתי, הוא גם התייחס אלי יותר בעדינות. טיפח יותר, הוריד אותי בסוף השיעור במקומות שנוח לחזור מהם. ככה הוא שיחק בי.
שיעור או שניים אחרי זה, זה קרה. עשינו חניה (סוף סוף הוא לימד אותי), דיברנו, ודיברנו. כאן נכנעתי לו. הוא שבה אותי בקסמיו. שכחתי מזה שהוא נשוי. ונשיקה ראשונה. לאחר מכן, בשיעורים הבאים הוא אהב לנגוע בי בזמן שאני נוהגת, דבר כשלעצמו היה לי לא נוח. הוא נגע בי, אני הרבצתי לו. לא היה סקס. הוא לחץ, אבל לא כפה. מזל גדול, אני לא יודעת כמה זה היה משפיע אם הייתי שוכבת איתו.
ראיתי אותו כמעט כל יום, כל יום כמעט היה לי שיעור. ומכאן הדרך קצרה. זה היה רק שבועיים, שבמהלכם היה הטסט הראשון שלי. הוא דחה לי את הטסט ביומיים בכוונה, הוא רצה לוודא עם איזה טסטר אהיה. שבטוח אעבור. זה לא משהו שהוא אמר לי. אני פשוט יודעת. יש לו קשרים. היה לו קשרים. באתי לקחת ממנו את הרישיון. ובאותו יום ידעתי שאני חייבת לסיים את זה. כי לא יכולתי יותר עם עובדת היותו נשוי. אישתו אגב, יפה. משהו שגרם לי לתמיהה. למה יש לו צורך לבגוד אם יש לו אישה כל כך יפה, אבל גם החמיא לי באותו הזמן. אם התחתן איתה, מה זה אומר עליי אם עליי הוא מסתכל ואותי רוצה?
רציתי להיות בסדר, לסיים את זה כמו שצריך. התקשרתי אליו. אמרתי לו שזה נגמר. הוא ממש כעס. כעס זו לא מילה. הוא זעם. אמר לי שאם רציתי לסיים את זה, לא הייתי צריכה להתקשר אליו בכלל. פשוט לא לדבר איתו. אחרי השיחה לקחתי סכין מטבח למריחה, כזאת שידעתי שתכאיב לי אבל לא תגרום לי לדמם, ופשוט העברתי אותה עליי. על הרגליים. ראיתי איך היא מקלפת את העור ולא יכולתי להפסיק עד שראיתי שנוצר פצע.
הייתי אז בת 17.5. היום אני בת 20. מבחינתי זה אף פעם לא ייגמר. היום אני לא מסוגלת לסמוך על אף אחד, גם לא על אנשים שסמכתי עליהם קודם. אני כבר לא מאמינה לאף אחד. ולמרות שיצא לי להכיר, להתיידד ולעבוד עם בחורים בזמן השירות הצבאי, ולראות, ולזכור, שלא כולם כאלה, כשמדובר בלפתח קשר רומנטי עם בחור, אני לא מסוגלת. לקח לי גם הרבה זמן להשלים עם העובדה שגברים תמיד יסתכלו, ותמיד יבחנו. בזה אני לא יכולה לשלוט. אני כן יכולה לשלוט ב"לא" שלי.
הייתי אז בי"ב. למזלי לא היו לי כל כך הרבה בגרויות כי את רובן עשיתי שנה קודם. הייתי בדיכאון נורא. אבל דיכאון של פרידה. זה נשמע נורא, אבל המורות שלי ייחסו את זה לכך שסבתא שלי נפטרה כמה חודשים קודם. משהו שגם כן עיכב את התוכנית של האדם הזה מבחינת זמן, או אולי בעצם זירז. יכל להשפיע על העובדה שהייתי במצב של אבל, במצב של הרגשת דיכאון. הוא ידע על המצב שלי בבית, שלא הסתדרתי עם הורי, שהייתי צריכה תמיכה.
חברות שלי אמרו לי, אחרי שסיימתי את זה, שאני לא יכולה להרגיש רע, כי ידעתי מול מה אני נמצאת. מבחינתן וככה זה אמור היה להיות מבחינתי, אם היה פה ניצול, זה היה הדדי. כי ידעתי שהוא נשוי, ושזה לא יימשך הרבה זמן. עד היום אני מכריחה את עצמי לא לתת לזה חשיבות. להשלים עם מה שהיה, להכריח את עצמי לזכור שזה היה יכול להיות יותר גרוע. אני יודעת שזה משהו שתמיד יישאר חרות בראשי. אני יודעת שאני צריכה להמשיך הלאה. והיום, מבחינות רבות אני מסוגלת להמשיך הלאה. אני לא תקועה שם.
אגב, הבולימיה. לא ידעתי בזמנו למה אני מרגישה כל כך רע, למה אני בדכאונות, למה אני מקיאה. הגעתי לפסיכיאטרית בזמן הצבא כדי לטפל בבולימיה. כשהיא שאלה אותי אם אי- פעם הוטרדתי מינית, ועניתי כן, היא אמרה לי - עכשיו את מבינה למה את מקיאה? למה את משמינה? מבחינתך, ההשמנה, היא אמצעי להרחיק אנשים ממך. אם תהיי שמנה, הם לא יתקרבו אלייך ולא תיפגעי. זה לא שהדחקתי את זה, באמת חשבתי שהתגברתי על זה. למזלי, לקח לי רק שנתיים והרבה פחות נזק לצאת מזה. כל הנזקים שהיו יכולים להיות בלתי- הפיכים נעלמו לאחר שנה שהפסקתי עם ההקאות, לפני כמה חודשים.
שהרבה זמן חשבתי שהתגברתי על זה, אבל בעצם לא. בעצם הדחקתי את זה. בהתחלה הייתי שבורה מזה כי הרגשתי כאדם לא מוסרי, כי הוא היה נשוי. אני לא מרגישה כקורבן. כואב לי. אני כבר לא זוכרת למה כואב לי... חסר לי סגירת מעגל. אני רוצה להסתכל עליו עוד פעם אחת, להגיד לו כמה פגע בי.
תגובות נבחרות לסיפור:
שלגיה:
לא, זאת לא הטרדה מינית. אבל זה ניצול ברור של מרות - כל המשחקים האלה, אם את נחמדה אליו אז הוא נחמד בחזרה ומבצע את התפקיד שלו כמו שצריך, ואם לא - אז הוא מלמד אותך פחות טוב. זה כל כך ברור שזה ניצול של הסמכות שלו עלייך. מעבר לזה, הוא מעל ל-30. את היית מתחת ל-18, ככה או ככה כל מערכת היחסים הזו אסורה.
מנגו:
הוא באמת נבלה וניצל את זה שהיא צעירה ונראה לי גם קצת לא סגורה על עצמה, אבל זה לא לגמרי קשור לפה. הנגיעות פה זה עניין שולי יחסית להתעללות הנפשית הממושכת.
שלגיה:
המגע, כמו שאמרת באמת רק חלק שולי. זה חלק ממכלול. וכשכתבתי על נחמדות או לא נחמדות זה לא היה רק בנוגע למגע, אלא גם לדברים אלמנטריים כמו להחזיר את התלמיד הביתה, או למקום שסוכם עם התלמיד מראש, למשל. או לא לאחר לשיעור, או לא לתת שיעור קצר יותר בגלל איחור.
סיפורים וניקים:
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
