6/2006
 הוא פלש שוב ושוב למרחב האינטימי שלי
הבלוגרית רדרל שלחה מבחר סיפורי הטרדות "מינוריות" ושגרתיות, החל מגיל 14 ועד היום.
בגיל 14 הלכתי בתל אביב. יצאתי מהעבודה של אבא שלי לכיוון ביתה של סבתי ולרגע התבלבלתי איפה תחנת האוטובוס. עצרתי ליד אחד הספסלים לשאול, הייתי ילדה שחיה די בחממה, גדלתי בבית דתי ולא עלה על דעתי שאם ניגשים לספסל בתל אביב רצוי להעיף עוד מבט בבנאדם, לפני ששואלים.
בכל מקרה, שאלתי אם קו חמש נמצא ברחוב הזה, והאדם שישב שם (בדיעבד אני מניחה שהוא היה הומלס או שיכור) תפס לי את היד ושאל בת כמה אני. תמימה ונאיבית חשבתי שגילי הצעיר ישכנע אותו להרפות אז אמרתי לו שאני בת 14, והוא מיד סיפר לי שיש לו בן בגיל 28 ואני אתאים לו בול. אני לא זוכרת כמה זמן היינו ככה - הוא על הספסל, אוחז בידי, ואני עומדת מולו, אבל בסופו של דבר הוא הניח לי. אולי מאז יש לי תיעוב לשאול אנשים זרים על כיוונים, לא בטוחה.
מתישהו בתיכון נסעתי באוטובוס ממש צפוף. עמדתי בצפיפות וראיתי על מושב קרוב מישהו שנראה כמו אח של חברה שלי. ניסיתי להחליט אם זה הוא או לא הוא, ונעצתי בו מבטים. כשהחלטתי שזה לא הוא, סובבתי את הראש באי נעימות. רגע אחר כך הרגשתי משהו נוגע בי מאחורה. בדיקה חפוזה העלתה שהוא שלח רגליים לכיווני. זזתי הצידה, והוא המשיך שוב. זזתי עוד והוא שוב התקרב לכדי מגע. כל הזמן הזה הרגשתי שהאשמה בי - הרי נעצתי בו מבטים קודם וכנראה עודדתי אותו. כיום אני יודעת שהאשמה בהחלט לא בי, גם אם הוא פירש לא נכון את מבטיי. התזוזה השניה והשלישית היו מספיק ברורות, הוא היה אמור להפסיק, אבל הוא לא. התחנה הקרובה היתה האחרונה ואני ירדתי מהאוטובוס ונמלטתי במהירות.
בגיל 20, ברחוב מרכזי ברחובות, בשמונה בבוקר, איש מבוגר (בערך בן 40) חשף את איברו בפניי. נבהלתי נורא, בקושי היה לי מושג מה הוא מראה לי (אמרתי שגדלתי בבית דתי). בעיקר נגעלתי ונמלטתי.
היו אינספור פעמים באוטובוס. שנאתי לשבת ליד גברים באוטובוס כי לפחות בשליש מהפעמים היו נצמדים אלי, לפעמים גם שולחים יד. אף פעם לא משהו שאת בטוחה בו במאה אחוז, לא שמו יד על החזה שלי או על איבר אינטימי אחר. ההבדל היחיד הוא ברמת הטראומה - הטראומות שלי היו מינוריות, למזלי.
היו גם בדיחות גסות בחברה לא מתאימה, שריקות ברחוב (לא אלו המחמיאות, ואני חושבת שבאמת כולנו יודעים להבחין בין השתיים), וכל הסיפורים הקטנים האלה שאת מדחיקה מהר מאוד, כי איך אפשר אחרת.
גיל 18
עשיתי שירות לאומי במושב, מקום שאין בו כמעט אוטובוסים ונהוג מאוד לקחת אליו טרמפים. אז לקחתי טרמפ ערב אחד, והבחור התעקש להכניס אותי עד הבית ממש. בדרך הוא שאל איך זה שאין לי רשיון נהיגה, אמרתי לו שאני לומדת והוא פשוט הציע לממן לי את לימודי הנהיגה. הוא לא אמר מילה על תמורה, אבל היה לי ברור שיש פה קאץ' ואילולא היינו באמצע שומקום הייתי יורדת באותה השניה מהאוטו.
כל המשך הנסיעה (פחות מעשר דקות), רק התחמקתי מההצעה שלו. אמרתי שההורים מממנים לי וכן הלאה וכן הלאה, הוא התעקש להכניס אותי עד הבית ולא סתם בפתח המושב, ומתתי מפחד. אז אמרתי לו שהמכולת היא הבית שלי (המכולת היא המבנה הכי קרוב שהיה לבית שלי, אבל לא צמוד), פשוט פחדתי שהוא יחזור. אני לא יודעת אם הוא ניסה לחזור, חיכיתי עד ששמעתי את המכונית נוסעת ורק אז הלכתי לבית שלי.
במפגש מנהלי פורומים בנענע של ההתחלה, כל המי ומי כתבו בפורום סקס, וכך גם אני, מנהל אחר יצר איתי קשר באייסיקיו והציע לי עוד הצעות להעשרת חיי המין שלי, לא משהו שאפשר להגדיר בוודאות כהטרדה - הרי חשפתי דברים שכאלה באוזניי אחרים בפורום. אבל הוא ידע שיש לי חבר, ועשה זאת באופן פרטי ולא בפורום.
הייתי פוטרת את זה באי הבנה לולא מפגש המנהלים, שם הוא מצא אותי רגע לבדי ודיבר איתי תוך כדי עיסוי כתפיי. ניסיתי לזוז אבל הוא המשיך. שמעתי מאנשים אחרים רק מחמאות עליו אז אני מניחה שהוא לא התכוון לרע, אבל מעשיו בהחלט לא היו נעימים לי ועד היום השם שלו מעביר בי חלחלה. אני לא סובלת אותו, אפשר פשוט להגדיר ולומר שהוא פלש שוב ושוב למרחב האינטימי שלי, וגם אם זה לא נעשה במטרה רעה או חולנית עדיין הוא היה צריך לשים לב לאותות אי שביעות הרצון שלי מפלישה זו.
אותו מנהל פורום צץ כל פעם מחדש בשם אחר, לכאורה בלי קשר לדמותו הקודמת, ובכל פעם מחדש הוא יוצר איתי קשר בתירוצים אחרים. התמימות שהייתי נכונה לייחס לו בעבר נראית לי פחות ופחות רלוונטית לדמותו.
הסיפור שחורה לי יותר מכולם מתרחש כיום. אני גרה בקיבוץ ושני אנשי התחזוקה (שכירים לא מהקיבוץ) הם מטרידנים-מילוליים. למשל כשהם באו לשפץ לנו את המקלחת הם טרחו להבהיר שהדיל הוא שהם משפצים את המקלחת ואני מזמינה אותם למקלחת הראשונה. עוד למשל - הם אומרים שהם יעשו עבודה יותר טובה אם הם יקבלו נשיקה, וכן הלאה וכן הלאה. מלבד הקטע הזה הם אנשים ממש נחמדים ועושים עבודה נהדרת, ומשקיעים את הנשמה בעבודה, אבל לא עולה בדעתם שיש נשים שלא רואות את ההומור בצורת הדיבור שלהם, ואיזו דרך שרק ניסיתי (התעלמות, חוסר צחוק, תגובות פחות נעימות) – לא עוזרת. בסופו של דבר אלו אנשים שצריך לשמור איתם על יחסים טובים כי הם מתקנים כל תקלה ואפילו הבעל שלי מוצא את עצמו בעמדת נחיתות מבחינת היכולת להסביר להם שאשתו נפגעת מהיחס.
אני יודעת שלא מעט גברים לא יבינו מה הבעיה, רק שינסו לדמיין את השרברב או איש הכבלים רומז להם רמיזות מיניות, ככה סתם בצחוק, אולי אז הם יבינו.
לסיפורים בלווית ניק:
[email protected]
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
