המשתקמת כבר העלתה לכאן את סיפורה בקצרה. אני מביאה את הפוסטים שכתבה בבלוגה במלואם. זה ארוך, תשקיעו - יש לה שאלה אליכן ואליכם:
רגעים מהחיים - התעללות מינית
אחרי שקרובי המשפחה זרקו אותנו לרחוב וגרנו אצל חבר של אבא, מצאנו דירה להשכרה. ליתר דיוק - מקלט בווילה. המקלט היה מתחת לאדמה, החלונות היו ממש בתקרה, היו שלושה חדרים וסלון פצפון. מהסלון היו מדרגות למעלה - לדירה של בעלי הבית. הבעלים אהבו לקפוץ לביקור בלי הודעה מוקדמת, ככה סתם לרדת למרכז הסלון. הבעלים היו זוג בני כ-45, היו להם שלושה ילדים - רק אחת גרה בבית (מדי פעם). הם היו מאוד נחמדים אלינו, עזרו לנו עם השפה והזמינו אותנו לחגוג איתם את החגים. כול שבת הם היו יושבים אצלנו.
אני אפילו לא זוכרת איך זה התחיל. הוא היה נחמד אלי, קנה לי דברים קטנים פה ושם, היה מושיב אותי על הברכיים שלו. ההורים שלי לא ראו בזה כל רע אבל לי לא היה נעים. עם הזמן התרגלתי לזה. אחר כך היו נשיקות בלחי, אני ממש לא זוכרת איך זה התחיל. מוזר, אני לא זוכרת הרבה פרטים, למרות שיש דברים שקראו הרבה זמן לפני ואני זוכרת כל פרט קטן. כנראה זה קשור למשהו פסיכולוגי, אולי עדיף שאני לא אזכור הכול.
בכול מקרה, ההורים שלי אהבו אותו, הוא היה מסיע אותנו לכל מיני מקומות להראות את הסביבה, שוב אני לא זוכרת אז אני אכתוב בחלקים אולי גם לא לפי הסדר. גרנו אצלם כשנתיים, הייתי בת 7 וחצי עד 9 . אני זוכרת איך הוא היה מסתכל עלי כשכולם היו בבית, אבל רק אני ראיתי, הוא כאילו דיבר איתי במבט שלו. כשהייתי קטנה לא ידעתי מה אני רואה בעיניים שלו, עכשיו אני יודעת - הוא הפשיט אותי במבטו, הוא רמז לי עם התנועות שלו (שעשה כאילו כדרך אגב) משהו מיני. בזמן זה הרגשתי חופשיה איתו, לא הייתה לי בעיה לשבת על ברכיו ולקבל נשיקות בלחי. הרגשתי משהו מוזר אבל חשבתי שאני מדמיינת כי אף אחד אחר לא שם לב לזה. אחר כך הוא היה יורד אלינו לבית כשהייתי לבד (ההורים בעבודה וסבתא בחצר). הוא היה מדבר איתי, מצחקק, נוגע בי, כאילו משחק איתי, כל פעם זה היה יותר ויותר פולשני.
פעם הוא לקח אותי אליו הביתה, והראה לי סרט כחול. עוד לא הבנתי כלום, רק ראיתי אנשים ערומים וזהו. אחר כך הוא לקח אותי אליו לאיזה חדר ריק, היה שם מזרון או מיטה ישנה וכיסא. זה היה החדר של הכלב שלהם שהלך לאיבוד. שם הוא הפשיט אותי ונגע בי. הוא גם התפשט, ראיתי את איבר המין שלו. אני לא זוכרת הרבה , רק שאני חושבת שלא הייתה חדירה, הוא לא אנס אותי.
לא אהבתי את מה שקרה שם, אמרתי לו שאני אספר להורים והוא אמר לי שהם לא יאמינו, ואני חשבתי שהוא צודק. הם לא ראו את המבטים (ראו אבל לא הבינו) חוץ מזה הוא חבר טוב שלהם. הם יגידו שהמצאתי, ככה חשבתי. לא אהבתי שהוא המשיך לבוא אלינו.
פעם הוא אמר לאמא שהוא רוצה להראות לי את תל אביב, והיא ישר הסכימה שהוא יקח אותי (רק אני והוא). לא רציתי לנסוע ואפילו בכיתי, אבל היא הכריחה אותי לנסוע איתו. בהתחלה אמרה לי שאהיה מרותקת לשבוע וכשאמרתי שלא אכפת לי היא הכריחה אותי לנסוע איתו.
אני זוכרת שהוא רצה לקנות לי אוכל וגלידה ואני לא רציתי כלום. בתל אביב היינו ליד הדולפינריום (הדיסקוטק), הוא אמר לי שיש שם דולפינים, שיש מופע והם קופצים והכול, אמרתי לו אז בוא נלך לשם, והוא אמר שהמקום סגור עכשיו. הוא לקח אותי לאיזה מלון אבל הוא היה מלא כמו עוד כמה מלונות שנכנסנו אליהם, נדמה לי שזה היה ראש השנה. אבל באיזה מלון הוא ביקש חדר רק לשעתיים, והם נתנו לו מפתח. הוא אמר שהוא פה עם אישתו והילדה שלו (אני) ושאישתו לא מרגישה טוב והיא התעייפה ורוצה לנוח קצת, היא תבוא עוד מעט.
בחדר היה חשוך. הוא היה כחול, אני חושבת. הוא הפשיט אותי ואז מישהו דפק בדלת והוא אמר לי להיכנס מתחת לשמיכה, אני לא יודעת מי זה היה. הוא התפשט וגם נכנס למיטה, הוא רצה "לשחק" איתי, אבל אני לא רציתי. הוא ניסה לשכנע אותי, לא הסכמתי. הייתי מפוחדת, חשבתי שהוא ישתמש בכוח (מה שכמעט קרה) אבל בסוף יצאנו משם. כל הדרך הוא היה עצבני מאוד, אמר שהוא מאוכזב ממני, שאני לא יודעת לשחק, שאני לא מעריכה אותו וכאלה.
הוא כל הזמן שם עלי ידיים. לא ידעתי מה לעשות כדי שלא יבוא אלינו אז חשבתי לשים לו מלח בקפה במקום סוכר, והרבה מלח. הכנתי לו את הקפה, ההורים שלי אמרו לי שאני צריכה לארח לו לחברה ולהכין קפה ולהגיש עם עוגה. שנאתי לעשות את זה. הכנתי לו קפה עם מלא מלח, הוא לא שתה אותו. בפעם השנייה הוא שתה הכול, הוא בטח הבין שאני אמשיך לעשות את זה ולא רצה להפסיד לילדה בת 8. המשכתי להכין לו קפה עם מלח והוא המשיך לשתות הכול עד הטיפה האחרונה וישב עם פרצוף מנצח, כאילו אומר "נו מה עוד את יכולה לעשות". בסוף מצאנו דירה, לקניה, וחשבתי שכשנעבור לשם הכול ישתנה. טעיתי.
רגעים מהחיים 5 - זה נמשך
בקיץ בין כיתה ב' ל ג' עברנו לדירה חדשה, רחוקה ממנו, רק שזה לא נגמר. ביומולדת שלי הוא קנה לי אופניים. הוא היה בא אלינו כל יום שבת על הבוקר ב-9 או 10, כשעוד ישנתי. הייתי מתעוררת, יוצאת מהחדר והוא כבר היה שם. בהתחלה ההורים שלי נתנו לי לישון עד שאתעורר לבד ואצא, אבל משהו קרה (כנראה הוא אמר להם משהו) והם התחילו להעיר אותי כדי שאצא קודם. כשהבנתי שהם הולכים להעיר אותי ככה כל פעם, הייתי מתעוררת יותר מוקדם ויוצאת החוצה, הבעיה הייתה שהייתי צריכה להיות בחוץ בערך מ 8 וחצי בבוקר עד 3 או אפילו 4 ! הוא פשוט היה מתנחל בבית שלי. אני בבית שלי הייתי צריכה לצאת החוצה, (יצאתי עם מים, אבל בלי אוכל). בחוץ לא היה אף אחד כי היה חם מדי וכל החברות ישנו עדיין, כולם יצאו רק בערב. לא היה לי איפה להסתובב, היה נורא משעמם. גם זה נפסק, ההורים שלי אמרו לי שאני לא יכולה לצאת לכל כך הרבה זמן ובעיקר כשיש לנו אורח (הם כאילו עשו הכל בכוונה, זה ממש נראה ככה). הייתי חייבת להישאר בבית, לסבול אותו, הייתי חייבת להגיש לו קפה ועוגה, כמה וכמה פעמים בכל שבת ! והוא היה יושב ושותה ומעשן בלי סוף, גם כשהיה הולך, הריח של הסיגריות תמיד נשאר לאיזה יומיים. לא היו לי חיים. לא יכולתי להיות בחדר, לא בחוץ, רק שם בסלון – איתו.
היו מכריחים אותי להכין לו קפה. שנאתי את זה, זה ממש שבר אותי, הייתי צריכה לשרת מישהו שהתעלל בי, וכשהייתי מגישה את הקפה הוא היה יושב עם חיוך ענק על הפרצוף, שמח שאני משרתת אותו. בהתחלה אמרתי לעצמי אני לא נשברת, לא נשברת, לא בוכה, אבל לא יכולתי יותר. הייתי אסירה בבית שלי ! זה היה יותר קשה מההתעללות עצמה.
יום אחד אמרתי לעצמי ההורים שלי לא יכריחו אותי לצאת מהחדר אם אני אהיה חולה, אז עשיתי את עצמי חולה. שפשפתי את הלחיים שיהיו חמות ואדומות ושכבתי במיטה בלי לעשות כלום. אבל איך שהוא הגיע אמא נכנסה לחדר שלי ואמרה לי לצאת. אמרתי לה שאני לא מרגישה טוב (הייתי חמה ואדומה והיא אפילו לא בדקה לי חום, אפילו לא שמה לי יד על המצח!), שכואבת לי הבטן והכל מסתחרר, היא אמרה לי שוב לצאת מהחדר. לא יכולתי יותר ונשברתי. בכיתי ואמרתי שוב שאני לא יכולה לצאת והיא הלכה. אבא בא, הוא צעק אלי שאני אצא או שאני אחטוף. וככה אדומה, עם דמעות בעיניים, בעיניים מושפלות - יצאתי. לא רציתי להביט בו וגם לא הבטתי, אבל הוא צחקק - הוא שוב ניצח.
הוא אמר לי "מה את ברוגז איתי ?" לא עניתי. אמא שלי צעקה עלי שאענה לו . אמרתי "כן" והתפללתי שלא ישאל למה כי הרגשתי שאני הולכת להשתגע עוד מעט. אבל אמא כן שאלה, לא עניתי. הם הכריחו אותי להכין לו קפה, הידיים שלי רעדו כשהבאתי אותו מהמטבח לסלון, הכוס נגעה בצלחת שעמדה אליה ועשתה רעש, רעדתי. הייתי על סף התמוטטות עצבים, התפללתי לאלוהים שלא יענה אותי שפשוט יהרוג אותי וזהו. הוא צחק מהרעד שלי ומהרעש, אמר "תמחאי כפיים" (כשאני עם הכוס ביד). הם צחקו ואני הרגשתי שתוקעים לי סכין בלב. זה היה נורא.
זה נמשך ככה כל שבת, במשך ארבע שנים. השנים האלו הרגו אותי, לא נשאר ממני שום כלום שיכול להצביע על מי שהייתי קודם. הייתי ילדה שמחה, אהבתי לשעשע את המשפחה שלי, לשיר, לרקוד, הייתי כמו שכל ילדה בת 8 יכולה להיות, רק שעכשיו הכל מת . הפכתי לזומבי, לא הצלחתי לחייך הרבה, כשהסתכלתי במראה העיניים היו אטומות, שום שימחה, נראיתי כאילו שחזרתי מהשואה. הסתגרתי בתוך עצמי, לא יצאתי החוצה במשך שלוש שנים (רק לחברה הכי טובה שלי הלכתי) . עם הזמן הבנתי שבדיחות לא מצחיקות אותי, דברים יפים לא מעלים בי שום רגש, לא היו לי רגשות יותר. לא הרגשתי שמחה כשידעתי שזה רגע משמח, לא פליאה ממשהו מדהים, הייתי ריקה. לא היה לי אכפת מכלום. שקעתי בדיכאון עמוק וחייתי בעולם משלי. ימי הבית ספר - זה משהו אוטומטי, אני לא זוכרת הרבה, כאילו לא הייתי שם. הייתי זומבי אמיתי. ההורים שלי אפילו לא שמו לב שהילדה שלהם נעלמה.
סיבה טובה לחשוד
ההורים שלי לא ידעו דבר (לפחות אני חושבת ככה) על מה שקרה. לא יכולתי לספר להם כלום, בכלל לא היה לי קשר איתם. הם היו באים הביתה בסביבות 8 בערב, הייתי יושבת איתם בסלון (וגם זה לפעמים לא) עד 9 או 10 והולכת לישון. בבוקר אבא כבר היה בעבודה ואת אמא ראיתי כ-10 דקות וזהו.
כל זה טוב ויפה, הרי הם לא ידעו כלום רק שיש בעיה קטנה - עד היום לא מבינה את זה, ואולי אתם תוכלו להסביר את זה: למה הם הכריחו אותי לצאת מהחדר, בעיקר כשאמרתי שאני לא מרגישה טוב?! מה היה הצורך להעיר אותי ולהוציא אותי ממש בכוח מהחדר כשהנבלה הזאת בא? איזה הגיון יש בזה?!
כמה שנים מאוחר יותר (הוא עדיין היה בא אלינו ואני הייתי בת 12) היה מקרה שלדעתי הוא מאוד מעניין. היו לנו אורחים בבית (זוג והבת שלהם – בת 21) וגם הוא היה שם. אני הייתי בחדר הכביסה כששמעתי את אמא שלי ואת החברה שלה מדברות במטבח. אמא שלי אמרה לחברה שלה, אמה של הבחורה, "ראית איך הוא מסתכל על הבת שלך, הוא ממש מפשיט אותה בעיניים" וצחקה. איך זה שבמשך שנים היא לא ראתה את זה כשהוא הסתכל עלי ככה כל הזמן, ופה היא פתאום ישר קלטה אותו?! אני לא מבינה את זה, זה נותן לי סיבה טובה מאוד לחשוד בה , לחשוד שהיא ידעה. היא ידעה. לא ככה?
1. אני לגמרי השתניתי והם לא שמו לב, נהייתי אדם אחר לגמרי.
2. היו לי מלא סימני מצוקה - המון!
3. היא הכריחה אותי בכוח לצאת מהחדר ולשרת אותו ולנסוע איתו.
4. היא ישר קלטה את המבט שלו כשהסתכל על מישהי אחרת, אבל לא עלי.
זה נראה לי כמו סיבות נהדרות לחשוד במישהו. בבקשה תכתבו לי מה אתם חושבים בקשר לזה.
ופעם נוספת - לינק לבלוגה של המשתקמת.
לסיפורים, כולל פוסטים ישנים כשתבתן וכתבתם בנושא (ובבקשה לא לשכוח ניק):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
