עוף מוזר: זמן מה שרציתי לכתוב, ולא כדי שתרד לי אבן מהלב - בשביל זה יש לי פסיכולוגית כבר כמעט שלוש שנים. לכתוב כדי שתדעו, שהכל אפשרי. לא אחדש לכם הרבה, אני יודעת. ואני מתנצלת אם תאלצו לקרוא את אותם הדברים שוב ושוב. אבל זה בדיוק העניין, לא? שתראו שזה קורה כמעט לכולם. שזה עניין של שגרה. זה כמעט דבר "בנאלי" שקורה לכל אחת. וזה כל העצב. אני לא אספר פה סיפורים, ולא אכתוב חוויות. אני פשוט אשטוף אתכם במכלול מקרים שמצביעים על דבר, והוא אני. כל הכאב והטראומות שנטמנו בי.
כשהייתי בכתה ז' היה לנו שיעור ימאות פעם בשבוע. באחד השבועות החלטתי להתלבש בבית הספר, בשירותים המרוחקים, עם עוד שתי חברות. שלושת התאים המרוחקים מהדלת היו פנויים ורק הקרוב ביותר היה נעול, דבר שלא נראה לנו כחשוד. נכנסתי לתא השני מהדלת, התפשטתי לחלוטין (יש לומר שהתפתחתי מוקדם יותר מבנות גילי), החלפתי לבגד ים ועליו לבשתי את בגדי הקצרים.
כשיצאתי מהתא, שתי חברותי עמדו במבט מוזר. שאלתי לפירוש הדבר, והן קרבו ולחשו לי באוזן "התא לא נפתח". הן דיברו על תא ההלבשה הראשון, זה שהיה בצמוד אלי. כשהתכופפתי להביט מתחת לדלת, התגלה לעיני סנדל ובתוכה מושחלת רגל גברית ומלוכלכת. רצנו משם בשתיקה ולא דיברנו על זה. פחדתי פחד מוות, אך השתדלתי להדחיק. במשך זמן מה הרגשתי רע עד שהתברר לי שילדה אחת התלוננה שהמנקה הציץ לה בשירותים. כשחברותי סיפרו לי על כך, פרצתי בבכי תמרורים. מאז הרגשתי עירומה. אמי התקשרה לבית הספר להתלונן. ואני? אני לא נכנסת לשירותים ציבוריים בלי להביט כל זמן שאני רוכנת מעל האסלה לתקרה - לוודא שאיש לא פולש לתחומי הפרטי מלבדי.
בשלהי כתה ח' ידידים שלי נגעו לי בחזה בלי סוף. "בטעות" ובכוונה. כשאני אומרת בכוונה אני מתכוונת שבזמן ההפסקה הם באו ונגעו. או אחד לקח את היד של השני ושם את ידיו על השדיים המפותחים שלי. התביישתי וכעסתי ובהתחלה שתקתי. ואז צעקתי. זה לא חזר על עצמו. לא הסכמתי להרגיש שוב עירומה ללא רצוני.
הדבר המודחק ביותר בחיי, וזו הפעם הראשונה בה אני מתוודה על כך, קרה כשהייתי קטנה. כשהייתי ממש קטנה. כשהייתי בערך בכתה ג' ונסענו לחופשה בארה"ב כדי לבקר את משפחתי שם.
היינו בבית מלון, אמי ואבי ישנו במיטה ביחד, ואחי הגדול ואני ישנו במיטה ביחד.
זה היה שינת אחר הצהריים.
אחי נגע לי בחזה, לקח את ידי ושם אותה על איבר מינו.
אני אוהבת את אחי בלי די, עד היום.
אבל אני שונאת אותו בו בזמן.
רק היום אני מבינה את פשר הדבר.
אלוהים,
תגיד שזה לא קרה לי.
בכתה ח' הכרתי ידיד של בת דודה שלי, שהיה שנה מעלי. בשלב מסוים נשארנו לבד והוא פשוט נישק אותי.
ככה - בלי שום אזהרה מראש.
לא רציתי. ניסיתי להזיז את עצמי אבל הפחד שיתק אותי.
פתאום הוא התחיל להשחיל את ידו מתחת לחולצתי והתחיל לגעת בי מבעד לחזיה.
אני לא זוכרת מה עשיתי.
אבל לא סיפרתי על כך לאף אחד, פחדתי כבר מכל מה שקרה לי. התביישתי שלא הצלחתי להתנגד.
ויותר מכל, שנאתי את עצמי.
עם הזמן הצטרפתי למכון כושר, התמדתי בו בלי סוף, בעיקר בגלל שירדתי כ-8-10 ק"ג. כלומר, סוף סוף נראיתי טוב, ואחר כך נראיתי כמו שלד חסר חיים עקב הפרעות כאלו ואחרות שפיתחתי לעצמי בגלל הנסיבות לעיל ואלו שאחריהן. (כל מה שאני מספרת השפיע ביחד וכל אחד לחוד בזמנים שונים. התדרדרותי הנפשית, הרוחנית והפיזית קרתה בתחילת כתה ט', אחרי שהכרתי את ה"ילד", עליו אכתוב בהמשך).
אחד המאמנים דיבר איתי בלי סוף, על הכל ומהכל.
פעמים רבות מצאתי את עצמי יושבת איתו אחרי שהוא סגר את החדר כושר כשעתיים, ופשוט מדברים.
יום אחד הלכתי דיי מוקדם, ואחרי שכמה פעמים הוא כל הזמן אמר לי "מה, בלי נשיקה?" לפני שהלכתי, ואני רק חייכתי, כי הוא היה בן 24 ואני בערך בת 15. הוא ליווה אותי החוצה וחיבק אותי. אחרי שתי שניות ניסיתי להשתחרר ממנו, זה העיק עלי. לפתע הרגשתי שהוא מתחיל ללטף אותי בגב ולנשק לי את הצוואר, העפתי אותו והלכתי בלי לומר מילה.
במשך חודשיים לא הגעתי לחדר הכושר (אחרי שהייתי שם כמעט כל יום), אף אחד לא הבין למה. יום אחד החליטו לעבור לשיטת "לכל מדריך מס' מסוים של מתאמנים" ויצא שאהיה איתו. ביקשתי שיעבירו אותי. אבל מאז אני לא הולכת לשם יותר מהחשש לראות אותו (יותר מאוחר התברר לי שעברה עליו תקופה קשה, כנראה בשל שימושו בסמים, ולא אכפת לי. זה לא תירוץ לכלום).
חברה ואני הלכנו בשעה שתיים בלילה באחד מהרחובות הראשיים בעירנו.
היינו אמורות להתפצל בשלב מסוים להליכה של כ-5 דקות - כל אחת לביתה. לכן הלכנו בדרך שעוברת בדיוק באמצע כדי שמרחק ההליכה לבד יהיה כמה שיותר קטן.
בדיוק במקום ההתפצלות הייתה תחנת אוטובוס, ממנה יצא גבר. הבטתי בו, לא הבנתי למה הוא מחייך אלי כאחוז טירוף (כל זה בזמן הליכה של כ-דקה מהרגע שהוא היה בשדה הראיה שלי ועד שהתחלנו לברוח), ואז הוא התחיל לגנוח ושמעתי סוג של רעש מוזר. הבטתי למטה, והבנתי שהא מאונן. נתקפתי חרדה. גם חברתי ראתה וזה לא השפיע עליה, היא לא עשתה כלום. אבל אני האצתי בה והתחלתי לברוח כיוון שהחיוך על פניו התפרש עוד יותר, והוא החל ללכת לכיווננו.
באותו הלילה לא ישנתי, בכיתי כמו מטורפת. הכל היה כבר יותר מדי.
זו הייתי הפעם הראשונה ששנאתי את הגוף שלי עד כדי כך שהחלטתי לחתוך אותו.
ולא היה אכפת לי.
רק לא רציתי שיביטו בי באותן עיניים מזוגגות שהוא הביט בי.
לא רציתי להיראות כלל.
התביישתי בעצמי.
השבעה של סבי התקיימה בביתנו, דודי למחצה התגורר אצלנו בבית באותו השבוע, הוא בנאדם קצת משוגע. הוא "הכבשה השחורה" של המשפחה שלנו. הוא השתמש בסמים, בגד, הלך מכות וכמעט הרג מישהו תוך כדי כך.
כל זה התברר לי במהלך השבעה, ב"שיחת נפש" שהייתה לנו.
הוא דיבר ודיבר ואני הקשבתי.
הקשבתי כי היה לי עצוב ולא רציתי ללכת לישון לבד.
הוא היה בן 24.
בשלב מסוים הוא התחיל לדבר על כך שמישהי בת 14 ירדה לו, ויש לציין ש"במקרה" אני הייתי בת 14. והוא לא הפסיק לדבר על זה. וזה לא נראה לו מוזר (שהיא הייתה צעירה) - והתחיל להתקרב אלי. ישבתי קפואה. ואז הוא התחיל לדבר על עם כמה מבנות המשפחה המורחבת מצד אבי הוא התחיל ועם כמה מהן הוא עשה מיני דברים.
באותו שלב פחדתי פחד מוות. הרגשתי שכל רגע הוא עומד לעשות לי משהו. קמתי בצורה כזו שהוא נבהל ואמרתי לו שמאוחר.
לעולם לא שכחתי או סלחתי לו, אני מתרחקת ממנו כמה שאני יכולה, בעיקר משום שהוא כל הזמן מחמיא לי על גופי, וזה כשלעצמו מפריע לי. קשה לי בחברתו וקשה לי לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי עוברת את כל מה שעברתי עד אז, ואם עדיין הייתי כה תמימה וטיפשה. עד כמה הייתי נפגעת, אם לא די בכל השאר?
לפני כחודשיים הייתי במקום בו יצא לי לשכב ליד בחור, אני הייתי שיכורה. ואולי גם הוא קצת. הוא לא הפסיק לנשק אותי ולגעת בי, בכל האזורים האינטימיים. לא היה לי נעים וזזתי ממנו לא פעם ולא פעמיים. זזתי ממנו, הזזתי את הידיים שלו, אמרתי לו די. אבל הראש שלי היה כל כך כבד שלקח לי הרבה זמן לקחת את עצמי ולקום משם.
אין לי טראומה מזה, כי אני כבר לא מייחסת לכל אלו חשיבות. אני לא יודעת אם עוד משהו יכול להשפיע עלי. אני שונאת אותו על שניצל את חולשתי. אגב, הוא זה שנתן לי לשתות ושיכר אותי.
הדבר ששבר את גב הגמל התרחש כשהייתי בת 14, כתה ט'.
הכרתי בחור בן 16 וחצי, כתה י"א. בחור חתיך ויפה, ספורטאי, די חכם, ממשפחה מבוססת מאוד, עם הרבה חברים. בשביל מישהי כמוני, שרק אז הורידה ממשקלה לא מעט, חסרת ביטחון לחלוטין, ולא רואה את עצמה ממטר. החמיא לי שהוא היה מעוניין. ככה נהיינו חברים. אהבתי אותו לבלי די. אני אקרא לו ה"ילד" כי ככה התרגלתי, מכל הפעמים שכתבתי עליו בבלוג שהיה לי פעם.
אני אגיד את זה כבר עכשיו.
אני לא יודעת אם אי פעם הגדירו פה מה זה אונס.
אבל חשוב לי שידעו.
אונס זה לא בהכרח דבר מיני.
אונס, פירושו להכריח מישהו לעשות משהו בניגוד לרצונו. כל דבר.
הוא בהחלט אנס אותי.
ולא פעם.
אחרי חודשיים בהם היינו ביחד, כשבדיוק מלאו לי 14, ולפי החוק, למי שלא יודע, (באותה תקופה) זה אומר שעד גיל 14 אם נערה מקיימת יחסי מין, גם אם הם מרצונה, וההורים מגלים, הם יכולים לתבוע את הבחור. זה נחשב כאונס על פי החוק.
כך שאחרי חודשיים (חלק ניכר מהיחסים בינינו היו מזמוזים למיניהם), הוא ניסה לפתוח לי את רוכסן המכנס, אך אני אמרתי לו שאני לא רוצה. הוא הפסיק לנסות והמשכנו להתנשק ואחרי כמה דקות הוא ניסה שוב.
תמיד חשבתי שהעברתי לו מסר כפול, אבל אני לא בטוחה כבר. אמרתי לא. מעולם לא אמרתי כן לכל מה שעברתי איתו, אולי בעצם זו הייתה זכותי לנשק אותו. למה זה צריך להיות מסר כפול לא לרצות שיגעו בך אבל כן לרצות לנשק אדם שאת אוהבת?
כמה ימים אח"כ הוא ניסה שוב ואני אמרתי לא. ולא. ולא. ולא. אבל הוא לא הקשיב והוריד לי את המכנס, אני כבר הייתי פגועה ואהבתי אותו. לא ידעתי להתנגד. כנראה שמילים זה לא הכל.
ככה קרה מספר פעמים, אני אמרתי לא. והוא עשה בכל זאת, כעולה על רוחו.
לאחר מספר פעמים כאלו, זה עבר להורדת התחתונים. בדיוק אותו הדבר. אני אמרתי לא. ולא רציתי.
עם הזמן זה עבר לכך שעשיתי לו ביד, לא התנגדתי לזה, זה היה בהסכמה.
אבל כשהוא רצה לעשות לי, לא רציתי. ממש ממש לא רציתי.
ולא הסכמתי, כמובן. אמרתי "לא". הרחקתי את ידיו.
אבל הוא?
הוא עשה מה שהוא רצה.
ככה עברו להן חודשיים, במהלכן מתתי.
מתתי כל פעם מחדש, לפני שנפגשנו, כי פחדתי וקיוויתי שהפעם זה לא יקרה.
בזמן שזה קרה.
ואחרי שהלכתי, כשהמשכתי להרגיש את מגעו גם מבלי שנגע בי, כשחבשתי על זה רק.
כשלא יכולתי להפסיק לשנוא את עצמי, ולרצות להיעלם.
אחרי חודשיים, היינו כבר ארבעה חודשים ביחד.
הוא תפס אותי בידי, הרים אותי מעליו, שנינו עירומים. ואני אמרתי לא וזזתי.
פחדתי, הו, אלוהים, כמה שפחדתי, "הוא ילך על זה" חשבתי לעצמי. להפתעתי, הוא לא הכריח אותי לכלום, אך זה לא מנע ממנו לנסות שוב עוד כמה פעמים.
יום אחד, זה היה במהלך חופשה, בוקר. הוא בא אלי והיינו עייפים כל כך ונכנסנו למיטה. התמזמזנו, הוא עשה מה שהוא רצה, אני אמרתי לא, כמובן, כרגיל. זה הפך למעין רוטינה שכזו. לשיגרה, זה היה נוראי.
הוא תפס אותי שוב, הרים אותי מעליו בצורה כזו שהוא שכב עם רגליים צמודות ואני כמעט ישבתי עליו. אמרתי לא.
"את בטוחה?" עשיתי לו כן עם הראש. והוא עשה לי פרצוף ושאל שוב.
הוא הניח לי ואני שכבתי על זרועו, בוכה. הוא נרדם, לא היה לו אכפת.
כנראה שהוא התייאש, ואני לא הסכמתי ליצור איתו יותר קשר, כל כך כאב לי. כל חלק בגוף, בלב, בנפש.
מספר ימים לאחר מכן נפרדנו.
אחר כך הוא ניסה ליצור איתי קשר, נפגשנו, הוא ניסה לגרום לי להגיד לו שאני אוהבת אותו ולנשק אותו ולגעת בי.
לא הסכמתי, שנאתי אותו.
שנאתי אותו ואהבתי אותו בו זמנית.
אחרי ארבעה חודשיים שהיינו ביחד ועוד ארבע חודשיים שלא היינו ביחד אבל נפגשנו מדי פעם והוא ניסה לגרום למגע ניתקתי אותו לחלוטין מחיי עד היום.
אני לא סולחת. אני לא שוכחת. אני לא מוותרת. אני לא מתייאשת.
אבל יותר מהכל, אני עדיין כואבת, ולא מתגברת.
יותר מדי עבר עלי.
אני בסך הכל בת 16 וחצי, אני מרגישה בת 100 לפחות, בנפשי.
הנטל עצום בצורה שקשה לי להמירה למילים.
אסתפק בכל מה שכתבתי עד עכשיו.
אסתפק בחיים שלי, שידברו בעד עצמם.
לפחות לבינתיים.
לסיפורים (לא לשכוח ניק):
[email protected]
להזכירכם: החל ממחר, יפורסם במגזין נענע בכל יום שני, פוסט אחד מהבלוג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
