צ'וביט עברה שלושה מקרים. בילדותה חששה לספר להוריה על מטריד שנכנס לביתה כשהיתה לבד בבית; בכיתה י"א הלכה להתמזמז עם נער בן גילה, שרצה הרבה יותר ממנה; באותה שנה - בחור שעמו יצאה התעקש לא להבין מסרים גופניים שליליים כמו סגירת רגליים בכוח.
במקרה הראשון הייתי בת 8 או 10, אני כבר לא זוכרת, ואני גם לא זוכרת הרבה מהמקרה הזה. זה היה באביב, בסביבות יום העצמאות. נשארתי בבית חולה וצפיתי בערוץ הילדים. הם שרו שירי ארץ ישראל ישנים. אני זוכרת במיוחד את "הפרוטה והירח". פתאום היה צלצול בדלת. הייתי נמוכה ולא הצלחתי להגיע לחור ההצצה, אז שאלתי "מי זה?" התשובה לא הייתה ברורה. הרגשתי לא נעים להשאיר את הדלת פתוחה. מה אם זה מישהו שאני מכירה?
פתחתי את הדלת ושם עמד איש. אני כבר לא זוכרת את תווי פניו או איך הוא נראה. אני חושבת שהוא היה באמצע שנות ה-40 שלו. הוא אמר שבעל הבית שלח אותו כדי לתקן את האינטרקום. הוא התעסק קצת עם האינטרקום ואז החל לפתח איתי שיחה. הייתי ילדה ביישנית ומופנמת, ועניתי לו במשפטים קצרים שאני חולה ובגלל זה לא הלכתי לבית הספר. הוא שאל אותי מה כואב לי ואמר לי שהוא יודע בדיוק מה לעשות. הוא אמר לי לשבת על הרצפה, וכל כך התביישתי להגיד "לא", שעשיתי את זה.
הוא רכן, אני לא זוכרת אם מלפני או מאחורי, והתחיל ללטף לי את הבטן מתחת לחולצה. אני חושבת שלאחר מכן הידיים שלו טיילו למעלה... מכאן אני פשוט לא זוכרת כלום. בלק אאוט, כנראה. הדבר הבא שאני זוכרת היה שסגרתי מאחוריו את הדלת והתחלתי לבכות בהיסטריה, כי חשבתי שההורים שלי נורא יכעסו עליי אם יגלו שפתחתי את הדלת לאנשים לא מוכרים.
המקרה השני קרה כשהייתי בת 16, בתחילת י"א.
כל התיכוניסטים בעיר שלי הסתובבו במין גן גדול ליד הקניון. זה היה שישי בערב, בתחילת ספטמבר. חבריי ואני קנינו וודקה זולה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת השתכרתי. איזה אחד, שהיה גדול מעליי בשנה, התחיל איתי. הוא היה חמוד, והלכתי איתו לטיול בקניון. נכנסנו למן בית קפה-פאב והוא הוביל אותי לתא השירותים (היחיד) שהיה שם.
לא קשה להבין שהתחלנו להתמזמז. זה היה נחמד, לא מרגש במיוחד. בשלב מסוים הוא התחיל להרים לי את החולצה, אבל סירבתי. אז הוא התחיל לשכנע אותי שאמצוץ לו. גם לזה סרבתי (מסכן, בסוף יצא שהוא נתקע עם איזה כלבה פריג'ידית). הוא כל הזמן נגע לי בחזה ובין הרגליים, נגד רצוני, ועשה הכל חוץ מאשכרה להכניס את הזין שלו לפה שלי.
הבנתי שיכול להיות שהסתבכתי במשהו לא טוב, ואמרתי שאני רוצה לצאת. (הדלת הייתה נעולה). הוא לא נתן לי ואמר לי שיפסיק. הוא לא הפסיק. לאחר זמן לא מוגדר שבו הוא לא נתן לי לצאת והמשיך לחפון אותי בכל מקום אפשרי ולשכנע אותי לרדת לו כי יש לו קונדום בטעמים, הוא סוף כל סוף הפסיק ונתן לי לצאת.
מניאק.
המקרה השלישי קרה גם הוא בי"א, בסוף השנה (אין לי מזל, הה?)
יצאתי למועדון עם חברות והכרתי עלם חמדות עם ראסטות ועיניים טובות. התמזמזנו קצת במועדון והחלטנו להתחיל לצאת. בדייט השני הלכנו אליו הביתה, וכמובן שהתחלנו להתמזמז (לא הייתה לנו הכרות טובה כל כך אחד של השני). זה היה סבבה, אבל לאחר זמן מה הוא השכיב אותי על המיטה שלו ונשכב מעלי. התחלתי להרגיש שכל העניין הזה הוא לא בדיוק כוס התה שלי.
לא יודעת למה, אבל היה לי מן פלשבק למקרה שקרה לי בתחילת השנה (מס' 2) ופחדתי, פשוט פחדתי להגיד לו "לא". אחרי זה התבצע מה שאפשר לתאר רק כ-dry humping. כשניסיתי לסגור את הרגליים - הוא, עם כובד המשקל שלו, התעקש שיישארו פתוחות.
אחרי משהו כמו שעה של הכיף הזה (הציניות מכוונת), פשוט התחלתי לבכות בהיסטריה. הוא לא הבין מה קרה, ולא הצלחתי למצוא את המילים להסביר לו. הוא ליווה אותי לתחנת האוטובוס שלי, ואמר שאתקשר אליו, כדי שידע שחזרתי הביתה בשלום. התקשרתי אליו, והוא לא דיבר איתי מאז.
בערך בסוף י"ב, כשהתחלתי להבין את המשמעות האמיתית מאחורי כל המקרים האלה, התחלתי להיכנס לדיכאון... פגיעות פיזיות בעצמי, התקפי זעם בלתי מוסברים כלפי החברים והמשפחה... בחודשים הראשונים של הצבא אפילו רציתי לנצל את העובדה שיש לי נשק עם מחסנית, כל שעה של כל יום.
אבל, כמו שאתם רואים - אני פה.
הסיפורים – לכאן (לא לשכוח ניק בבקשה):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
