בלונדי נתקלה באקסהיביציוניסט כשהיתה בת 9 או 10. הוא נתפס, גם בעזרת עדותה במשטרה - ולא נותרה בה טראומה.
את הסיפור שלי לא סיפרתי לאף אחד מאז שזה קרה, לפני 13 שנה. לא לחברים הכי קרובים, לא לחבר. היחידים שידעו אז ועד היום היו ההורים ואחותי. זה לא שאני מתביישת. ממש ממש לא. זה לא שאני מפחדת שיצחקו עלי או שירחמו עלי. אני מכירה את החברים שלי מספיק טוב לדעת שאף אחד מהם לא יחשוב שום דבר כזה עלי. הם רק יבינו מאיפה מגיעות הדעות האישיות שלי על כל מיני דברים. אז למה בכל זאת לא סיפרתי? כי מתי יוצא למישהו
לספר כזה דבר? כשכל החבר'ה ביחד צוחקים? כשאת עם החבר/ה הכי טוב/ה ומדברים על הדברים היותר אישיים? פשוט לא יוצא.
אבל לפעמים ,כמו הפעם, יוצא שאת חייבת לספר. גם אם המקרה שלך הוא לא הכי אלים, לא הכי פיזי, לא הכי כואב, גם המקרה שלך הוא חשוב. והמקרה שלי הוא לא אף אחד מהדברים האלה. לא אלים, לא כואב, ולא פיזי. ובכל זאת, הטרדה זו הטרדה.
******
הייתי אז בת 9 או 10. כמו בכל יום רגיל, חזרתי הביתה מבית הספר, כהרגלי בימים הלכתי עם החבר הכי טוב שלי דאז - לשם הסיפור נקרא לו י"ג. כמעט כל יום יצא שי"ג ואני הלכנו ביחד הביתה. הוא גר יותר רחוק ממני ועברנו ליד הבית שלי בדרך אליו. הייתי נכנסת הביתה ושמה את הילקוט, שמה את הרצועה על הכלבה שלי, והיינו הולכים לכיוון הבית שלו - שכדי להגיע אליו עברנו בחורשה קטנה. הרעיון היה שאם הכלבה שלי איתי - שום דבר רע לא יכול לקרות לי.
אני לא זוכרת את היום או את התאריך, אבל באחד הימים, כשהלכתי חזרה הביתה עם הכלבה, אחרי שי"ג ואני נפרדנו במכולת כרגיל, חציתי את הכביש והמשכתי בדרכי הביתה. כבר הייתי ברחוב שלי, כשמכונית האטה ונעצרה לידי, מנוע דולק, רגל על הברקס (היום אני יודעת לתאר את זה, בגיל 9 ובלי רשיון זה לא היה חלק מהתיאור). לא הסתובבתי, זה היה דבר רגיל שמכונית עוצרת בכניסה לרחוב שלי, בצד של האין כניסה, והמשכתי ללכת עוד כמה צעדים לפני שהוא קרא לי.
כשהסתובבתי, ראיתי בחור צעיר, שיער שחור וחולצה פשוטה, יושב בטנדר כחול, ישן, ומחייך. הוא שאל אם אני יכולה לעזור לו רגע, הוא מחפש בית ספר. בגיל 9 ידעתי מזה "אין כניסה" וידעתי שכדי להגיע לבית הספר שלי שהוא בדיוק בסוף הרחוב שלי, הוא צריך לפנות ימינה ברחוב המקביל, ולהמשיך ישר עד שהוא יראה את בית הספר בצד ימין. חייכתי אליו והתכוננתי להסתובב ולהמשיך ללכת הביתה. אבל הוא עצר בעדי - "לא שמעתי, תתקרבי רגע". אז התקרבתי. על פי ההגיון שלי, יכול להיות שהוא באמת לא שמע, קורה, אבל בכל מקרה אין צל של סיכוי ולא קטן אפילו, שאני נכנסת לרכב שלו או מתקרבת עד כדי כך שהוא יכול לפתוח את הדלת ולמשוך אותי פנימה. העובדה שהכלבה הייתה איתי, ואפילו שהוא ידע שהיא שם, הרגיעה אותי. אפילו הלברדור השקט שהיא הייתה - לא היה סיכוי שהיא תעזוב אותי או שאני - אותה. אז חזרתי על הוראות הגישה לבית הספר בפעם השנייה והשלישית, כשבכל פעם הוא אומר לי להתקרב, ואני כבר דואגת כי לא יכול להיות שהוא באמת לא שומע, ואני כבר קרובה מדי, והאפשרות שלי לברוח עדיין קיימת והכלבה איתי.
בפעם השלישית כבר הייתי 10 סנטימטר מהדלת של הנוסע שליד הנהג (מה שהרגיע אותי - ידעתי שייקח לו כמה שניות לנסות לפתוח את הדלת הרחוקה ממנו וזה יהיה מספיק זמן לשים מרחב ביני לבינו, אולי אפילו אני אספיק להגיע עד הבית בכמה שניות האלה). הוא הסתכל עלי בחיוך, אמר לי "תסתכלי לכאן", והצביע למטה.
תמיד אני שואלת את עצמי מה גרם לי להסתכל למטה. התמימות של ילדה בת 9 עם ניסיון חיים של ילדה מבית טוב חם, ומגונן? האינסטינקט האנושי להסתכל לאן שהאצבע מורה? בסופו של דבר אני מגיעה תמיד לאותה מסקנה - זה לא משנה. אני לא יכולה להגיד שהיום, בגיל 23, לא הייתי מסתכלת, ולא כי אני תמימה או פתיה. מה שראיתי שם לא ראיתי אף פעם לפני זה - אבר מין גברי, עומד, והבחור מלטף אותו עם היד שאני חשבתי שנמצאת על ההגה.
הסתובבתי וברחתי כל עוד נפשי בי, הכלבה רצה אחרי. אני לא יודעת אם נדמה לי או שזה באמת קרה, אבל אני זוכרת שהוא צחק כשהוא נסע הלאה. אני לא יודעת אם הוא פנה ימינה לכיוון בית הספר או שהוא המשיך ישר. רצתי הביתה, נעלתי את הדלת אחרי, לקחתי את הטלפון והתיישבתי בפינת הספה, הכלבה לידי (היא הרגישה שמשהו לא בסדר), והתקשרתי לאמא שלי לעבודה. סיפרתי לה בטלפון הכול, והיא הגיע הביתה 20 דקות אחרי זה. עד שהיא הגיעה, ישבתי וראיתי סרטים מצוירים בערוץ הילדים.
כשהיא הגיעה, היא ישר שאלה אותי מה קרה, וביקשה שאספר לה מההתחלה. התלבטנו ביחד אם ללכת למשטרה או לא. אבא שלי היה בדיוק בחו"ל, אבל סיפרנו לו בטלפון והוא דרש שנלך למשטרה. אחותי הגיעה הביתה מבית הספר לא הרבה אחרי. אמא שלי הייתה בטלפון עם המשטרה בדיוק כשהיא נכנסה הביתה, והיא לא הבינה מה קרה. כשהקשיבה לתיאור של אמא שלי, היא הייתה בהלם. אמא שלי דיברה עם שוטרת, שאלה מה אנחנו צריכות לעשות, לאן לגשת, ומיד אחרי זה נסענו למשטרה. כשהגענו לקחו אותנו שני חוקרים לחדר פנימי, הציעו מים, נתנו לי סוכרייה על מקל.
בהתחלה ישבנו כולנו ביחד ודיברנו על מה שקרה, בלי פרטים. בגדול סיפרו לנו שהם יודעים שמסתובב סוטה מין ברחוב, עם טנדר כמו שתיארתי להם, ושכבר הגיעו אליהם כמה דיווחים, ושאני הראשונה שידעה להגיד להם את הצבע של הטנדר, שזה נורא עוזר להם. אחרי זה השוטר שאל אם זה בסדר שאני אשאר לבד עם החוקרת ואני אספר לה בדיוק מה קרה, ואפילו אמא תחכה בחוץ. לא הפריע לי שאמא תהיה איתי, לא הפריע לי שהשוטר יהיה שם גם, אבל הסכמתי. סיפרתי לחוקרת מה קרה, מהתחלה ועד הסוף, והיא שאלה אם אי פעם ראיתי את הרכב הזה בעבר, או שמעתי מישהו בבית הספר שמספר על כזה מקרה. היא הבטיחה לי שזה לא באשמתי, ואני לא רעה, וטוב שספרתי ושאני חכמה שהתקשרתי דבר ראשון לאמא, ושאני חכמה שברחתי ושלא התקרבתי עוד, ושלא נכנסתי לרכב.
כשיצאנו מהחדר השוטר נתן לי פחית קולה. הם אמרו שהם מחפשים אחריו והודו לי שישבתי וסיפרתי להם, ושכשיתפסו את הבחור, יודיעו לנו.
עברו חודשיים עד ששמענו מהם שוב. הם התקשרו אחר הצהריים ואמא דיברה איתם. היא קראה לי לחדר שלה לשאול אם אני רוצה ללכת למשטרה לדבר עם החוקרים שוב על מה שקרה. היא שאלה את השוטרים אם זה נורא חשוב שאני אבוא, כי האמת היא שעברנו והתקדמנו והמשכנו הלאה. הם אמרו שיש להם את ההקלטה של מה שאני אמרתי, ושאגיע רק אם יש לי משהו לחדש. לא היה לי, אז לא הלכנו. אבל אמא הסבירה לי שהם תפסו אותו, כי עוד ילדים התלוננו, וביחד עם כל הפרטים שכל אחד נתן, כולל אני, הם הצליחו לתפוס אותו.
הסיפור הזה הוא, כמו שכבר כתבתי, לא הכי נורא, הכי כואב, הכי אלים ששמענו. והוא לא גרם לי לטראומת חיים. הטראומה היחידה היתה לעבור את הכביש במקום שבו הוא עמד עם הרכב, ובמשך שבועיים הלכתי מסביב לשכונה כדי להגיע למכולת. עד שיום אחד אמא שלי אמרה לי שהדרך הכי טובה להתגבר ולהמשיך הלאה היא לעבור שם בכוונה ולהוכיח לעצמי שאין שם כלום שיכול לפגוע בי. אחרי זה עברתי משם בלי בעיה.
היום אני יודעת להגיד שדבר אחד למדתי מהניסיון הזה: אסור לנו לתת להם את הזכות לפגוע בנו כך. אני יודעת שלא תמיד יש לנו את האופציה. לא תמיד אנחנו יכולים/יכולות להתנגד. אבל כשאנחנו כן יכולים/יכולות, בכל דרך אפשרית - אנחנו חייבים/חייבות. אני בחורה מאוד אמצעית, ויודעת לטפל בעצמי, ואולי זה נובע גם מהניסיון הזה. אני יודעת שאם גבר ירים עלי יד, אני לא סתם אהיה אלימה בחזרה, אני אפיל אותו לרצפה. יכאב לו, והוא לא ירים יד עלי, או על מישהו אחר אי פעם בחיים.
לאחרונה יצא לי לחשוב על הנושא הזה הרבה, גם על המקרה שלי, גם על מקרים אחרים. דיברנו על המקרה שלי בפעם הראשונה מזה 13 שנה לפני שלושה שבועות, בארוחת ערב משפחתית, כשהחבר של אחותי סיפר שהוא הסביר לבת שלו בת ה-7 מה צריך לעשות ואיך להתנהג אם קורה כזה דבר. הוא אמר שהוא מפחד שהיא לא תספר לו כי היא תפחד. אמרתי לו שאני חושבת שאם הוא יסביר לה מי יודע כמה פעמים שהיא חייבת לספר, ואם לא לו - אז לחברה או מורה או לאחותי או לאמא שלה, או לי או לא משנה למי - היא תדע שהיא צריכה לספר ושייקחו אותה ברצינות, כמו שאני ידעתי.
אפילו כשנראה שלא עושים כלום בנושאים האלה לפעמים - עושים. כל דיווח, כל מילה, כל תיאור, יכול לעזור למשטרה לתפוס את האשם. נכון, לפעמים זה נשמע כמו פרק של Law and Order אבל זה באמת ככה. כמה שיותר מידע, ככה יותר מהר ייתפס האשם.
עדכון - כך הגיבה רומי:
הממ אני יכולה להגיד כמה דברים על המקרה הזה:
1. יש לך מזל שהמשטרה התייחסה אלייך כי אלי הם לא התייחסו. הם אמרו שהם יזמינו חוקרת נוער ושאסור להם לחקור אותי בלי. והם לא הזמינו. 2. טראומה לא בהכרח נובעת מהמקרה עצמו. הטראומה שלי, נבעה בין השאר מהיחס של האנשים סביבי כלפי המקרה וכלפי.
לסיפורים (ניק בבקשה):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
