ל' בת ה-24 העלתה סיפורי הטרדה מאז שהיא בת 15 וחצי. ידיד צעיר שהתחכך בה, שני נערים שתקפו אותה וחרדי שלא הפסיק לגעת בה באוטובוס.
שמי ל' ואני כיום בת 24. מעולם לא נאנסתי אך עברתי המון הטרדות מיניות, מגיל צעיר ועד לפני כחודשיים. אני בחורה צנועה והייתי תמיד תמימה עד היום. לא היו לי חברות אבל במעט האנשים שהכרתי (גם בנים) נתתי אמון בלב שלם ונתתי מכולי, מבלי לשים לב שזה גורם להם להבין לא נכון, גם מבחינה מינית.
בגיל 15 וחצי היה לי ידיד שהיה קטן ממני בשלו שנים, היה לי נוח איתו והיינו מבלים יחד ובקרב המשפחה שלו. יום אחד, כשישבנו בבית המשפחה שלו בחצר, הוא שאל אותי מתי נוכל כבר להתחיל להתנשק. בתמימותי, לא ידעתי מה לומר לו, אבל מעולם לא היה לי חבר ומעולם לא התנשקתי והייתי סקרנית לדעת מה זו נשיקה. אני רק זוכרת שזו הייתה נשיקה שעד היום גורמת לי לחלחלה.
אחרי שהוא ראה שאני כביכול מעוניינת בו מעבר לידיד, ניסה בכל פעם שהיינו לבד לדבר איתי על מין ולנסות להשכיב אותי במיטה של הוריו. הוא היה מתחכך בי בגופו עד שגמר (כמובן בבגדים). רק מאוחר יותר הבנתי שמדובר באוננות. הייתי קפואה ולא יכולתי לזוז, עד שיום אחד פשוט עזבתי את ביתו ומעולם לא חזרתי לשם. הוא לא הבין מה לא בסדר, אבל לא שיתפתי אותו, ופשוט עברו שנים רבות ובינינו אין קשר ולא יהיה.
לא סיפרתי להוריו ובטח לא להורי עד לאחרונה, כשהרגשתי צורך לספר לאמא שלי. היחידים שיודעים על זה זאת היועצת הפסיכולוגית שלי ובבלוג שלי, ועכשיו גם החברות הקרובות, ואמי.
בתחילת כיתה ט' עברתי דרך הבית ספר היסודי כדי להגיע לקיוסק שמעברו השני, ונער כבן 17 לערך וילד קטן יותר כבן 13 היו שם. אני רק עברתי ולא היה חושך בכלל, אבל זאת הייתה שעת ערב, חמש וחצי בערך. הנער בן ה-17 קרא לי ושאל אותי אם יש לי חבר. עניתי לו בתמימות שיש לי חבר (שיקרתי כדי לא להיכנס איתו לשיחה, וכדי שיעזוב אותי ואוכל להמשיך לדרכי), אך הוא רדף אחרי. לא חשבתי שהוא רץ בכדי לעשות את מה שרצה אז הלכתי רגיל.
הוא תפס אותי בכל כוחו והצמיד אותי לגזע עץ והחל להתחכך בי ולגעת בי מתחת לבגדים. רעדתי וצרחתי והילד הקטן שהיה איתו עמד בצד ועודד אותו 'לעשות את זה'. בשארית כוחותיי דחפתי אותו בבעיטות ובסוף הצלחתי להשתחרר ממנו ורצתי משם במהירות ולא הבטתי לאחור.
שבועות וחודשים אחרי המקרה, אותו ילד בן ה-13 שהיה איתו, עקב אחרי וקרא לי בשמות גנאי כמו "זונה", ועוד כמה העלבות ובעיטות, עד שפחדתי לצאת מהבית ונכנסתי לדיכאון. כשסיפרתי על המקרה לאחי ולבת דודתי שעליה סמכתי, היא הלכה לספר לכולם על המקרה למרות שביקשתי שישאר בינינו, והאשימה אותי שאני רציתי בכך, וכך גם אחי. עד היום הוא מזכיר לי שאני כביכול אשמה בכך שכמעט נאנסתי.
היו עוד מקרים בודדים עם אנשים שהכרתי בדייטים, שניסו לגעת בי או להשכיב אותי ואני כבר לא הייתי תמימה, ובטח שלא נתתי יד למעשים שלהם.
המקרה האחרון היה לפני חודשיים, באוטובוס. האוטובוס היה ריק מאדם, וגבר כבן 50, חרדי, בחר לשבת דווקא לידי, מכל הכיסאות הריקים. הוא החל לשוחח איתי וסיפר לי על ילדיו ועל כך שאני בחורה נחמדה ורואים שיש לי לב טוב ושאני אדם חם. הובכתי מהמחמאות הללו אך לא הבחנתי במשהו שעלול לקרות. עד לאותו מקרה לא חשבתי שדתיים מסוגלים לזה.
אט אט האוטובוס התמלא ולא היה לי כבר מקום לעבור. הרגשתי דחוקה לחלון, כי הגבר נצמד אלי עם גופו המאוד גדול, והיו לי תיקים ענקיים על ברכיי ומעיל ארוך (חורף). זה לא הפריע ליד שלו לרדת אל הירך שלי. אמרתי לו בעדינות שלא כדאי שאנשים יראו שגבר דתי נוגע בבחורה חילונית אז הוא הפסיק ללטף, אבל אחרי כמה דקות שוב ידו גלשה לירך שלי, ובכוונה הוא החביא את היד מתחת לתיקים הגדולים שלי כמסווה. ביקשתי שוב שיוריד את היד, הוא הוריד ואז שוב החזיר. הוא התלונן שהמעיל הארוך והכבד מפריע לו לגעת ברגל אז אמרתי לו שפשוט לא יגע, שיזיז את היד אם הוא לא רוצה מהומות. האוטובוס התמלא עוד יותר ולא רציתי לצרוח ולעשות לו ולי בושות. הרגשתי חסרת אונים וקפואה, והרגשתי שהנשמה שלי מנותקת מהגוף.
עד לאותו רגע שהוא 'ביקש' ממני רשות לגעת לי למטה. זה כבר היה הקש ששבר את גב הגמל. אמרתי לו במבט תוקפני פשוט לא!! וקמתי משם למרות שאפילו לעמוד לא היה מקום. חזרתי הביתה מושפלת ובוכה, סיפרתי לאמא שלי, וכל מה שהיא אמרה היה "מדוע לא קמת מהמקום ישר אחרי שהוא התיישב לידך?"
אני בוודאי לא אשמה שאותם הבחורים הרשו לעצמם, וזה ממש לא היה קשור ללבוש שלי או לזה שנתתי את לבי והייתי פתוחה עמם בשיחות. אבל לצערי מעולם לא היה לי חבר ולא התנשקתי עם אף בחור מאז הנשיקה המגעילה עם אותו ידיד חצוף. אני רק יודעת שאני כבר לא נפתחת לבחורים - לא בשיחות ולא בדייטים, ואני כמעט שלא נפגשת עם בחורים. איבדתי אמון בבנים וכנראה שיקח לי הרבה זמן להבין שלא כולם סוטים. אני יודעת שלא כולם כאלה. בסוף אני עוד אכיר מישהו כזה, מקווה.
לסיפורים (לא לשכוח ניק):
[email protected]
* היום ומחר נענה לכל מי שלא זכה בימים האחרונים לתגובה במייל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
