L.L.B שלחה את פסק הדין המוצלח שבו זכתה במשפט שניהלה כנגד נהג שאנס אותה.
אישפזו אותי בבית חולים פסיכיאטרי בגיל 16 וחצי בגלל שניסיתי להתאבד ובגלל שהייתי פוגעת בעצמי (הפרוידיאנים יטענו שזה נובע מהסיפור של השכן שלי שהיה גדול ממני בשלוש שנים שניצל אותי מינית מכיתה ד' או ה' עד כיתה ח'). באותה מחלקה שאליה הגעתי הייתי מאושפזת שנה ועשרה חודשים. רוב תקופת האישפוז שלי היתה תחת צו של בית משפט כי לא רציתי להיות שם והמטפלים טענו שאני נמצאת בסכנה אובדנית מאוד גבוהה. כשהגעתי לגיל 18 הצו הוסר וכעיקרון יכולתי להשתחרר. אך מכיוון שרציתי לסיים את הטיפול "כמו שצריך", החלטנו מנהל המחלקה ואנוכי שאשאר עוד קצת במחלקה תחת הקטגוריה של 'אישפוז יום' (אגיע בבוקר למחלקה עם הסעה של בית החולים ואעזוב בצהריים לביתי עם ההסעה) וככה אשתחרר בהדרגה. כעבור זמן מה (18.12.2002) האישה שהייתי הכי קשורה אליה באותה תקופה, האחות הראשית של המחלקה, נפטרה במחלקה (בחדר הקשירה למרבה האירוניה). לקחתי את פטירתה בצורה מאוד-מאוד קשה וטראומטית. מבחינתי זה הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים. אבל הכי! הבטחתי לעצמי שבשבילה לא אנסה להתאבד שוב...
כמה שבועות אחרי פטירת האחות האהובה, כשאני שבורה לרסיסים ומרגישה שהקלפים נטרפים מחדש, נהג בית החולים עשה לי "דברים שהוא לא היה אמור לעשות - לינק ירוק. (עד היום קשה לי לקרוא לילד בשמו). הבטחתי לו (לבקשתו) לא לספר את שאירע. גם כי הוא ביקש וגם כי לא רציתי להרוס את השיחרור שלי מבית החולים...
יום למחרת אחת האחיות במחלקה שהיה לי איתה קשר קרוב, שמה לב שאני לא כתמול שלשום... אחרי קצת לחץ מצידה ומספר שכנועים - שיתפתי אותה (בקושי רב אם לומר את האמת). בו ברגע התקשרו לחברת ההסעות ודאגו לפיטוריו. כשבועיים לאחר מכן ברחתי מבית החולים יחד עם עוד שני חברות שידעו מה מטרת הבריחה שלי... ברחנו לקניון עזריאלי ושם ביקשתי "להסתכל על הנוף מעברו השני של המעקה"... עוברי אורח תפסוני בחוזקה תוך שאני נאבקת בהם, צועקת ובוכה, עד שהגיעה המשטרה. יומיים אח"כ אישפזו אותי במחלקה הסגורה עקב מסוכנותי הגבוהה לבצע ניסיון אובדני חמור שלא תהיה דרך חזרה ממנו.
הייתי מאושפזת במחלקה הסגורה כשלושה חודשים (גיהנום) שבמהלכם החלטתי להתלונן נגד נהג ההסעות. אקט לא פשוט לכלשעצמו, הרי איזה חוקרת תאמין לבחורה שמספרת על מקרה לא נעים שהיה לה בזמן שהיא מאושפזת בבית חולים למשוגעים??? לקחתי את הצ'אנס והנה לפניכם כל התהליך שעברתי מאותו הרגע של הגשת התלונה ועד גזר הדין.
זה מה שקרה שם (כולל לינקים פועלים).
אתם בטח כבר סקרנים לדעת כמה הוא קיבל... אז אם הצלחתם להחזיק את עצמכם עד עכשיו, חכו עוד קצת...
נתחיל מהתחלה. לכל אלו שלא יודעים מה היה - ...
את התלונה הגשתי ב-1 באפריל 2003, כשהייתי במחלקה הסגורה (שממנה השתחררתי ב-29 באפריל באותה השנה). מספר חודשים אחרי שהגשתי את התלונה, שבמהלכם מצאתי את עצמי הרבה בתחנת המשטרה עושה השלמות חקירה לתיק, הוא נעצר והכחיש שהוא מכיר אותי. בהמשך הוא שינה גירסה ואמר שהוא מכיר אותי, אך לא היו דברים מעולם...
מספר ימים אחרי שהוא נעצר ונחקר, התקשר אלי חוקר מהמשטרה וסיפר לי את הכל (שהוא מכחיש וכו') ושאל אם אני מוכנה שיערך עימות ביני לבינו. בשניה הראשונה סירבתי כי זה מאוד הבהיל והלחיץ אותי, אבל כשקלטתי שהוא מכחיש - התעצבנתי ואמרתי שאני מוכנה ללכת על הכל ואעשה כל דבר בשביל להוציא את הצדק לאור. כל דבר!
הסכמתי לעימות....
כמה חודשים אחרי העימות הוזמנתי לעדות בבית המשפט. היה אחלה! נתתי עדות נהדרת ללא פחד...
אחרי העדוּת שלי הוזמנו ארבעה עדים נוספים... - ד"ר מיגל (מנהל מחלקת מתבגרים), שרית (אחות במחלקת מתבגרים), חוה חסון (מנהלת בית הספר של מחלקת ילדים וגם אחראית על ההסעות) וחברתי הטובה ח'.
העדות שלהם (לדברי הפרקליטה שלי) היתה נהדרת. כל מה שהם אמרו רק הוסיף לתיק וחיזק את עדותי... לעומת העדות שלו שגם היתה באותו היום... מרשה לעצמי לגחך עליו ועל העדות שלו (...הנה "חחחחחחח").....
אחר כך הגיע שלב הסיכומים... כל אחד מהצדדים ניסה לשכנע את בית המשפט "למה הוא צודק". הפעם לא הנאשם יצא דביל, אלא הסניגור (דוגמא קטנה לדביליות...) המעפן שלו...
וכמובן שכשהגיע שלב "פְּסָק הדִין" (או "הכרעת דין". איך שתרצו)... שיקשקתי כמו לא יודעת מה... הרי השופטים אמורים להחליט עכשיו אם הוא אשם (ואז ממשיכים עם המשפט (או שהוא זכאי ופה הכל נגמר. הוא יצא, (מין הסתם) אשם.
בעקבות החלטת בית המשפט להוציאו אשם, נערך לי "תסקיר נפגע עבירה", שמאוד תרם והוסיף לתיק (הסבר). גם לנאשם נערך תסקיר... הבנתי שלעורך התסקיר היה מאוד קשה לגבש החלטה לגביו. בגלל שהוא לא מודה בהאשמות שמיוחסות לו (למרות שבית המשפט החליט כבר שהוא אשם...)... אז קשה היה לו להמליץ על טיפול שיוכל לעזור לו ולשקם אותו... (אם בכלל)...
אחרי שהוציאו אותו אשם הגיע שלב ה"טיעונים לעונש", שבו הפעם הסניגור שלו אמור היה להסביר לשופטים "למה צריך לזכות אותו לחלוטין" והפרקליטה שלי אמורה לספר איך המקרה השפיע עלי ובעקבות כך כמה שנים היא מבקשת שהנאשם יקבל... גזר הדין שהיה אמור להינתן כבר בחודש שעבר נדחה... אבל יצא לי מזה משו טוב... סיפרתי לאימא...
כאן היא כתבה את הקטע במקור.
וזהו גזר הדין שניתן לנהג.
לסיפורים (ניק, פליז?)
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
