שמש: מצטערת שאני ממשיכה… אבל יש משהו כל כך משחרר בלהוציא את זה החוצה שאני לא יכולה להירגע מזה. אז אני ממשיכה עם האירועים מתוך חיי שלי.
סיפור 6:
במהלך הקורס הצבאי שעשיתי בבה"ד 6, חברה שלי ואני רצינו ללכת לשירותים. זה היה בסביבות תשע בערב, באמצע בסיס צבאי. חברתי ואני סיימנו את הפיפי והיינו בדרך חזרה למגורים. מדובר בכברת דרך קצרה ביותר, שומדבר מיוחד. בעוד אנו יוצאות מהשירותים, הופיעה לפנינו לפתע קבוצה של ששה חיילים. הם באו מולנו וחסמו את השביל. "יש לכן סיגריה?" שאל אחד מהם... שתינו קלטנו מיד שהמכנסיים שלו ושל החבר שלו פתוחים, האיבר מין בחוץ והם אוחזים בו... ארבעת האחרים גיחכו וצחקקו במקביל.
חברתי נבהלה עד מוות, ראו על הפנים שלה שהיא מפוחדת בצורה קיצונית. גם אני פחדתי אבל השתדלתי לשמור על קור רוח... עניתי להם שאין לנו סיגריה... הם המשיכו לסגור עלינו ואחד הבחורים, זה עם הזין ביד שנראה כאילו שהוא מנהיג אותם שאל... "אז יש לכן אסימון?" בשלב הזה כבר לא יכולנו להמשיך ללכת כי הם ממש חסמו את כל השביל... אז אמרתי בשיא הרוגע שיכולתי לגייס, תוך התעלמות מוחלטת ממה שהוא וחבר שלו עושים תוך כדי, ש"כן, יש לי אסימון ,אבל ממש כאן במגורים, בוא נלך להביא...". התחלתי לעשות צעדים בכיוון המגורים, והם איכשהו איפשרו לי את זה ופשוט השתרכו אחרינו... החברה שלי הייתה דוממת לגמרי.
הגענו למגורים של הבנות, הם לא נכנסו כי אסור להם... חברתי ואני נכנסנו וסיפרנו לבנות שם מה קרה... כולן היו בהלם... הוצאתי את הראש מאולם המגורים וצעקתי להם ש"לא מצאתי אסימון, מצטערת"... הם עמדו שם כמה שניות ואחר כך הלכו.זה סיפור מוזר, אני יודעת - אבל כל מילה אמת.
סיפור 7:
מיד בסיום הקורס בבה"ד 6 נשלחתי להצבה בפיקוד צפון. בצו הסיפוח כתבו לי בטעות אוגדה מסוימת במקום מסויים. יצאתי משם, חסרת ביטחון ומפוחדת ונסעתי לאותו מקום. החיילים בצומת הספציפית ההיא טענו שזו לא האוגדה הנכונה ואני צריכה לנסוע למקום אחר, אז תפסתי טרמפ עם עוד כמה חיילים... ומצאתי את עצמי בשעות אחר הצהריים בצומת קדרים בצפון.
הייתי מאוד חסרת ביטחון, עם מדים לא נוחים וחצאית ענקית. בצומת קדרים שאלתי כמה חיילים והם אמרו לי שוב שאני לא במקום הנכון ושעליי לחזור מהיכן שבאתי ,לצומת הראשונה. מיואשת ומבוהלת למדי חיכיתי עמם לטרמפ. הגיעו שתי מכוניות וראיתי שהחיילים מתחלקים פחות או יותר בין שתיהן... מעולם לא לקחתי טרמפים לפני זה, אז ניגשתי למכונית הראשונה ונכנסתי, ופתאום קלטתי שכל החיילים האחרים עלו על האוטו השני ואני לבד ברכב הזה.
הבחור שנהג התחיל לשאול אותי כל מיני שאלות, אם יש לי חבר, כמה זמן אני בצבא... הייתי עם חצאית וכל הזמן ניסיתי לכסות את ברכיי השמנות... הוא הסתכל עליי ואמר: "את נורא יפה, למה את מכסה את הרגליים? תורידי את התיק", והושיט יד והוריד לי את התיק מהרגליים והכניס לי את היד קצת מתחת לחצאית.
זה היה נורא, הייתי כל כך מפוחדת... הייתי לבד איתו באוטו במקום שלא הכרתי. למרות הפחד המצמית ניסיתי לשמור על קור רוח, התחלתי לספר לו שיש לי שני אחים במשמר הגבול ושאבא שלי שוטר... הוא אמר לי "את ממציאה את זה כי את מפחדת, נכון?" הוא צחק עלי... אמרתי לו שלא, שזאת האמת. הוא המשיך לשלוח ידיים לרגליים שלי ואני כבר חשבתי לקפוץ מהרכב... כשהגענו לצומת, הוא עצר לי ואני ירדתי משם בהרגשה שאלוהים איתי.
סיפור 8:
הייתי עם חברה שלי בחיפה. טיילנו. באוטובוס בדרך חזרה, בשעות הערב - עלה אדם ברמת דוד, והתיישב מאחורינו. בשלב מסויים הבחנתי בתנועות משונות מהכיוון שלו. הצצתי אחורה וגיליתי בתדהמה שהוא מאונן במרץ ,ככה באמצע האוטובוס המוחשך.
אני לא יודעת... אבל משהו שיתק אותי לגמרי. במקום להביך אותו ולהסתובב ולצעוק, פשוט חטפתי שיתוק. במגדל העמק הוא ירד מהאוטובוס. הוא היה איש קבע עם מדים של חיל האוויר. הוא ירד מהר מאוד... ממש בסערה... אחרי שירד, חברה שלי הסתכלה עלי ואמרה "את ראית מה שאני ראיתי???" אמרתי לה שכן... כל כך נגעלנו, אבל אז גיליתי שבעצם לא רק אני ראיתי ושתקתי, אלא גם היא. אני עד היום לא יודעת למה.
סיפור 9:
אני נזכרת בכיתה ז'. היה ילד מהשיכבה של כיתה ח', שוב ילד שהאינטואיציות שלי הזהירו אותי להתרחק ממנו. מבט מוזר, משונה, סוטה. יום אחד הייתי עם חברותי במסדרון בית הספר, ופתאום הרגשתי צביטה/ליטוף בישבן. הסתובבתי וזה היה הוא. התרחקתי ממנו בבהלה, משהו במבט שלו היה כל כך חולני... פתאום הוא שוב היה מאחורי ושוב הצביטה והמגע. זה קרה שלוש או ארבע פעמים, עד שפשוט ברחתי משם.
סיפור 10:
הייתי באוטובוס בדרך לבית הספר, כיתה ח'. ישבתי בסוף האוטובוס, לידי התיישב בחור בערך בתחילת שנות העשרים. פתאום הרגשתי את היד שלו מתחת לירך שלי. זזתי באי נוחות בצפיפות האוטובוס, הוא הפסיק. אחר כך החל שוב, למשש , ללטף. קמתי והלכתי משם. סיפור 11:
נסיעה באוטובוס, אני בת 22 בערך. יש מלא מקום, אבל עולה בחור ומתיישב דווקא לידי. הוא פותח את הרגליים. בהתחלה רק קצת, אחר כך עוד ועוד ועוד... אני צמודה כולי לדופן האוטובוס, והוא - כבכול מבלי משים, מועך אותי בעזרת רגלו, נשען עלי עם כל הכובד שלו. שוב השיתוק הזה... עד שהתעשתתי ואמרתי לו בקול רם "אתה מוכן בבקשה לסגור את הרגליים?" הוא עשה כאילו בכלל לא שם לב... סגר את הרגליים והמשיך לקרוא עיתון.
סיפור 12:
ושוב במשמר האזרחי... עשרות אירועים קטנים של חדירה לפרטיות, של פלישה. אני עומדת ליד שולחן, לפתע השוטר שיושב שם מכניס את ידו אל בין רגלי... הייתה לי תחבושת כי הייתי במחזור. הוא תופס את התחבושת דרך החצאית, דוחף את האצבעות שלו מעבר לה. אני קופצת, מזועזעת!! "מה אתה עושה???" הוא מחייך "מה קרה? לא נעים לך??" אני אומרת "לא". הוא עוד מעט בן 30, אני נערת תיכון שעושה שירות קהילתי.
ידעו, שתקו והשתיקו: נשיא מת מהלך.
לסיפורים (ניק פליז):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
