המפקחת כתבה לבוס שלה את המכתב שכנראה לעולם לא תשלח לו:
אתה תמיד מחייך ומדבר יפה
מתחנף לבאות ולשבות, הכל הצגה גדולה
אתה, בן זונה, מציג את החיים באור חיובי
מסתיר בלי מאמץ את החיים העלובים שלך
כל מה שחסר לך, כל העצב שבשנים
הכל מסריח אצלך בבית
אין לך חיים ראויים בכלל
אתה עיצבת לעצמך את גורלך
אז עכשיו תאכל חרא.
זה לא היה אמור להיות אכפת לי
רק שאתה, מניאק, השלכת את זה עלי
זה התחיל כרגיל, היה עלול להיות עם כל אחת.
רק שאני עובדת אצלך, אני קרובה יותר משאתה יודע
נדמה לך שאני טיפשה, לא מבחינה,
לא מפענחת כל צעד שלך, עלוב.
אני רואה את ההצגות, את הליטופים לבנות הקטנות
אל תגע בהן אפילו בצחוק. שזה לא יגיע למצב שלי!
אל תגיד להן יפה, מתוקה וסוכריה
ואלי, אל תקרא יפה שאכין לך כוס קפה
ואל תנצל דקה ארוכה, כשהחנות ריקה
אל תנסה לגנוב נשיקה, בתקווה שהטיפשה תענה בחזרה.
אל תשחק איתי במשחקי טיזינג והשתובבויות
כי אם תמשיך עם זאת, אני אקרא לרשויות.
אולי שכחת, אדון נכבד ומכובד שכמוך, בעל חנות אך ללא כובע,
אתה עומד להיות סבא,
ואני, מה אני?! ילדה ששני עשורים אפילו לא מלאה.
אל לקוחות מחייכים, לא אל איש מגעיל כמוך
למה, יא בן זונה, אתה גורם לי בלילה לבכות?!
מה כל זה לדעתך?? סתם,שטות, אתה בכלל לא מבין את הטעות.
אני חושבת שהסתבכתי עם חולה רציני, כי עליך גיליתי
אני לא הראשונה, בן זונה חסר לך שאני לא האחרונה
אשתך גילתה פעם, אני יודעת, יא מסריח, יש עליך ידיעה!
אז למה אני לא ידעתי לפני? למה לא ידעתי שאת הידיים שלך
אתה לא יודע לשמור לעצמך??
והבנות שלך, יודעות או לא? מודעות או לא לזה שיש להן חרא של אבא,
חסר רגשות באופן מוגזם?
אם אתה מעריך אותי כמו שאמרת, למה אני בשבילך חתיכת נייר קרוע?
אין בי הגיון, או שבאמת חשבת שאחשוק באחד כמוך?
התעלמת לגמרי מהמבטים המתחמקים, המתחננים לנחת, שתעבור
משמרת אחת בלי לבכות במטפחת.
אז למה אני לא עוזבת, למה לעזאזל אני נשארת?
כי אני לא בורחת, עכשיו כשהפסקת, אני כאן כמפקחת.
אז שלא תעז להגיד לבנות הקטנות שלום, ושלא תמשיך לעבוד על לקוחות.
כי חרא כמוך לא לומד לבד, אני כבר לא מפחדת, ובהחלט אשאיר חותמת.
לסיפורים (ניק בבקשה):
[email protected]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
